האזכרה צולמה ונערכה ע״י דוד של ארז, אקי פלקסר. המנחה: סגל, הדוברים:
אביבה
מיק
אלה
מירה
גל
אביבה - העקדה
אזכרה 11.3.2022 - 9 שנים בלי ארז שלי מה-12.3.2013
חלק ראשון
ארזי שלי -
המבט שלך, החיוך שלך מלווים אותי בכל רגע פנוי לכל מקום.
החיוך שלך קורא לי לא לשקוע בכעס ובכאב אלא להמשיך לחיות במלוא המרץ ולהינות מילדיי ומנכדיי. ארזי, מנסה לנהוג כך אך לא תמיד מצליחה.
אצלי בלב יש בור שחור וכשאורקלה מחייך, מתגלגל מצחוק נשבר ליבי שאתה לא רואה אותו.
המשוררת זלדה היטיבה לתאר בתמציתיות את תחושתי הקשות, את תחושת האובדן והעצב. את תחושת הכאב שהחיים ממשיכים כאילו לא קרה אסון, השמש ממשיכה לעלות יום אחר יום ומעגל החיים ממשיך למרות הכאב.
"ואיקץ והנה הבית מואר/ אך אין איש איתי בבית/ ועצב כזה/ וצער/ הלוא שמחת השמש, דבר יום ביומו. והלוא הר/ והלוא אש. הוי, היופי נתקע כמו סכין בלב."
מבקשת להשמיע לכם הלחנה של צבי זלבסקי לשיר הזה מתוך מופע 'והנה הבית מואר' מחווה למשוררת זלדה ב-2017.
שמתם לב שהבית של ארז התחדש במעט. כרית המצבה עודכנה, לשביעות רצוני באופן חלקי.
יום הולדתו של ארז עודכן ממר חשון לחשון כי בשבילי חודש חשון איננו מר, הוא דווקא חודש שמח כי ארזי התווסף לאחיו אורן והמשפחה גדלה.
וגם נוסף ז"ל לשם של זאב. עמדתי על תוספת זו כי זאביק נפטר שנים רבות לפני האסון.
בקשתי להחליף את הנוסח 'פעילות מבצעית' ב'תאונת אימונים כטייס', והאישור לכך מתעכב ואולי גם לא יאושר. ממתינה להחלטה של המועצה המייעצת לשר הביטחון המורכבת מנציגי משפחת השכול.
בתחתית המצבה נוספו שתי שורות שנלקחו מתוך שירה של רונה קינן "האמנם" למילים של לאה גולדברג לפי בחירת מירבוש:
"נשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב"
השיר נכתב בלשון נקבה ואני אקריא אותו בלשון זכר כמתייחס לארזי שלי. לקחתי חירות לעשות השינוי בשיר:
הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְך בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְך בּוֹ כַּהלֶךְ הַתָּם,
וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלך יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּך וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגך בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִך חָזֵך צַוָּארֵך וְרֹאשֵׁך רַעֲנָן.
וְתֵלְך בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בך הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.
וְנָשַׁמְת אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
אַתה תֵּלְך בַּשָּׂדֶה לְבַדך. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִה עֲנָו וְנִכְנַעַ
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם.
לפי הרגשת מירבוש והרגשתי, השיר כולו מייצג את התחושה הפנימית שלוותה את ארז בחייו ובפרט שתי השורות שנבחרו למצבה. וגם דני בראון חברו של ארז מחוגי סיור כתב בספר כי הקדיש את השיר הזה לארז בתוכנית הרדיו שלו בגלי צה״ל יום אחר הלוויה והוסיף שכשומע את השיר הוא נזכר בארז.
לזכות" בחסד" - אחד השירים האהובים על ארז היה השיר 'מודה אני בפניך' של מאיר אריאל, "מודה אני לפניך על כל החסד והאמת והטובה והרעה שעשית עמדי"..
ל"הלך בתום" - כשמו של הנכד שלי תום-ארז כי גם אלה זיהתה את התום שבארז. "ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע וראית את השמש בראי שלולית הזהב" - ארז הילך בשבילי ארצנו בשקט, בשלווה וברוגע כשהטלפון הסלולרי סגור, נשם עמוקות את הטבע והתבונן מהמסוק ומהיבשה ביפי ארצנו.
"ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע" - ארז אהב את החיים הפשוטים, את החיבור לארצנו לנופיה ונגע באנשים שסבבו אותו. לכן גם שם הספר - "נגע באדם"..
"מותר לאהוב" - אהב את אורקלה ומירב. אהב כל אדם באשר הוא וגם בעלי חיים חסרי ישע.
"אַתה תֵּלְך בַּשָּׂדֶה לבדך" - כך ארז יצא לטיול לאפריקה לבדו ללא מורא ואז הצטרפו אליו אחרים.
"ביושר לבב", "ענו" – תכונות בולטות של ארז. יושר צניעות וענווה המהות של ארז.. "כאחד האדם" - לא התנשא למרות הישגיו, הסתכל לכולם בגובה העיניים למרות הישגיו.
באשר לשיר "האומנם" ברצוני להוסיף פרט מידע. לאה גולדברג כתבה השיר עוד ב1943. זה שיר על ניצחון הרוח והחיים לאחר מלחמת העולם השנייה. לאה גולדברג שפגשה מאוחר יותר את רוזקה קורצ'אק, מי שהייתה הסגנית של אבא קובנר בגטו וילנה הקדישה לה את השיר. אגב קורצ'אק התנגדה לקבוצת הנוקמים של אבא קובנר משום שטענה שהנקמה הטובה ביותר בנאציזם תהיה המשך החיים וההגשמה הציונית בארץ ישראל.
חלק שני
שמעתי ביוטיוב לפני כחודש איזכור למילה עקדה באחד הסרטונים שהקשבתי ומיד באותו הלילה עלתה לי לראש עקדת יצחק. וזה גרם לכך שאדבר כעת על "עקדה".
אתם זוכרים את הפרשה המכוננת ביהדות הקרויה 'עקדת יצחק'??
אני אף פעם לא הצלחתי להבין אותה ולהסכים עם התנהגות אברהם.
אברהם עקד את בנו יצחק על המזבח ולקח סכין לשחוט אותו ואילולא הקב"ה אומר "אל תישלח ידך אל הנער", כבר היה יצחק נשחט.
כיצד יתכן שאבא יקריב את בנו רק כי אלוהים ציווה עליו לעקוד אותו.
נזכרתי שלפני מספר שנים שמעתי את בני גנץ שהיה אז רמטכ"ל בדימוס משוחח על 'עקדת יצחק' עם דב אלבאום במסגרת תוכנית 'בין השמשות' ואומר שאז וגם היום, אנחנו ההורים בישראל, 'עוקדים' את בנינו, בשלחנו אותם לצבא, כי לכולנו ידוע, שיש מישהו מבנינו, שעלול לא לחזור בחיים.
אנחנו ההורים בישראל עוקדים את ילדינו קרי שולחים את ילדינו לסיכון בגלל אמונה -
אברהם - מתוך אמונה באלוהים
ואנחנו - מתוך אמונה בנחיצות להגן על מדינתנו כי עדיין שרויה המדינה במאבקי קיום. ואמונה במפקדים.
פרופ׳ רוחמה וייס מרצה לתלמוד כתבה טור ב-4.11.17, אשר מבטא גם את מחשבותי:
"התרבות הדתית מוצאת בכל עת רעיון למענו ראוי למות – כמו בעקדת יצחק, כמו מות שני בני אהרון נדב ואבינדב. יצחק נלקח לעקדה ע"י אביו ששתק. בני אהרון מתו - ואהרון שתק.
וגם משהב"ט, הצבא והמדינה מקבלים כל חלל צה״ל לחיקו ורוצה שהציבור יראה בכל מוות - מוות הירואי.
יש להסיר את מסווה ההדר העוטף את שתיקת ההורים ולא לוותר - לא את בני ולא לעולה כדברי השיר של רעיה הרניק, שבנה גוני נהרג בלבנון."
בימי מלחמת ההתשה ב-1970, כתבה רעיה הרניק שיר תגובה למיתוס העקידה – ולא ידעה מה צופן העתיד לבנה גוני שנהרג ב1982 בקרב על הבופור. רעיה כתבה לבנה גוני בן הארבע שיר בו תארה את חששותיה מגורלו כחייל בצה"ל.
מתוך שירים לגוני: אני לא אקריב - בכורי לעולה.
"וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".
אני לא אקריב
בכורי לעולה.
לא אני.
בלילות אלהים ואני
עורכים חשבונות
מה מגיע למי
יודעת ומכירה
תודה.
אבל לא את בני
ולא לעולה.
אחרי רעיה הרניק, הגיעו 'ארבע אימהות' מופלאות עם אורנה שילוני. עלינו להודות מכל הלב לארבע אימהות ולאורנה שמעוני שפעלו בנחישות להוציא את צה"ל מלבנון ובכך הצילו הרבה משפחות מלקבל את התואר הקדוש של משפחה שכולה.
והיום ממשיכות את פועלן תנועת 'נשים עושות שלום' הרוצות לשבור את שתיקת העקידות. באתר האינטרנט ע"ש ארז תוכלי לקרוא בתמצית על הנשים המופלאות האלה ועל תנועת 'נשים עושות שלום' במדור 'תרבות השכול'.
קוראת לכן האימהות הצעירות, מהבית של ארז, לא להסס ולהצטרף ל'תנועת נשים עושות שלום'. זו איננה תנועה פוליטית. יש בה נשים מכל המיגזרים.
על לוחות הברית יש לכתוב 2 דיברות: 'לא תרצח' ו'לא את בני ולא לעולה'.
אנו ההורים, מוסרים את ילדינו לצה"ל--- אך אנו מוסרים את ילדינו מתוך אמונה וידיעה ברורה שבצה"ל עושים הכל כדי לשמור על חיי בנינו. שהקצינים מבינים את אחריותם ומחויבותם להחזיר לנו את הילדים חיים –" תדע כל אם עבריה..." האומנם המציאות בצבא מוכיחה זאת???? לצערי בהרבה מהמיגזרים יש תאונות בנות מניעה – בצבא, ברפואה ,בבניה ובכבישים. יש זילות בחיי אדם!!! תחקיר תאונות איכותי ויסודי יכול להביא למניעת תאונות. על כך תוכלו לקרוא באתר של ארז במדור 'זעקת אם'.
לסיום, אינני יכולה להתעלם מאותה מלחמה ארורה שמתרחשת מפברןאר השנה באוקראינה. לאחר שנים של שקט באירופה שוב כאב, צער, מוות ופליטים. נותר לי לייחל מכאן שמדינות ועמים יעמדו באתגר של תקשורת ביניהם בדרכים של שלום.