היית אדם מיוחד במינו. תמיד חשבתי כך. לא רק כעת. היית שקט וצנוע, מנהיג ומוביל, בטוח בדרכך אך לא מהסס לשאול ולהטיל ספקות. קראת יותר ספרים ממה שכנראה אקרא עד סוף ימי, וחווית חוויות שרובנו לא נחווה גם בחיים שלמים.
כשאורן דיבר בהלוויה שלך הבנתי שגם עבורי היית כמו אח גדול בחלקים מרכזיים בחיי. תמיד הדהימה אותי היכולת שלך ללמוד דברים בעצמך, גם דברים שבד"כ לומדים מאבא. סיפרת לי פעם, שלמדת איך להתגלח לבד מצפייה בסרטון באינטרנט. הייתה לך מעין חכמת חיים טבעית.
כשלמדנו יחד בתיכון הרגשתי שאני היותר אחראי מבין שנינו. אתה הקדשת את רב זמנך לחוגי סיור. היתה לך רק מחברת כללית ואני הייתי זה שסידר לנו את כל החומר ואת תכנית הלימודים לקראת הבגרויות. למרות זאת, בד"כ קיבלת ציונים גבוהים משלי. כולל בפסיכומטרי. אני זוכר את הציון שלך עד היום. 763.
לימים, באוניברסיטה, גיליתי סטודנט מסודר, ממוקד וחריף. בשלוש שנים עשית את מה שרב הסטודנטים לא מצליחים להשלים גם בשש.
סיפור ידוע במשפחתי ממחיש את צניעותך. בסופה של שבת בבית, אחרי צ'ק 15, הקפיצו אותנו הורי אל הרכבת בדרכנו חזרה לבסיס. נכנסת לרכב עם צ'ימידן ענק ובו זוג תחתונים אחד בלבד! אמרת שהשארת מקום כדי לאסוף את כל הציוד שלך, כי ברור לך שיעיפו אותך מהקורס. לימים סיימת את הקורס בהצטיינות. באמת ובתמים לא הבנת עד כמה היית טוב.
בחודשים האחרונים שלי בצה"ל התחלתי לקבל ממך מיילים קצרים (כמו שמתאים לך) עם 5-10 תמונות נהדרות של נופי אפריקה. אתה כבר היית באמצע הטיול שלך, ולי היה ברור שאם אני רוצה לחוות טיול שלא אשכח לעולם – אני צריך להצטרף אליך. ובאמת, חודש אחרי השחרור אספת אותי מנמל התעופה בלילונגווה, בירת מאלאווי. איזה טיול היה לנו... פשוט לא ניתן לתאר במילים. הייתה לי זכות גדולה לקחת חלק בטיול הזה, וברור לי שבלעדיך לא הייתי זוכה לחוויה כזו. אני חושב שהיתה ביננו הסכמה שהמקום הכי מדהים שהגענו אליו היה Isla de-Cobra. אי בודד שבו שהינו 4 ימים. מקום שרק איתך היה בכלל סיכוי שאגיע אליו.
לא אשכח את הצלילה הבלתי נשכחת שעשינו יחד ב Manta Reef ב- Tofo. מנטות ענקיות שנראו כמו שדים הקיפו אותנו מכל עבר. ולא אשכח איך שחינו עם דולפינים ב- Ponta d’Ouro. אני זוכר איך דולפין אחד ממש רקד איתך במים. היה בך משהו שגרם לו להימשך דווקא אליך.
רבות חשבתי איך היה לך האומץ והתעוזה לטוס לבד לדרום אפריקה, לקנות ג'יפ, לשפץ אותו לצרכיך ופשוט לצאת למסע בלתי נשכח בחלקה הדרומי של "היבשת השחורה". היה מרשים לראות איך אתה מתמודד עם הקשיים והתנאים בטיול. אף פעם לא התלוננת, רק נהנית מהחוויה. זה משהו שאני מקווה שספגתי ממך. דבר שבטוח למדתי ממך בטיול זוהי תרבות נהיגה. בכל הנסיעות שלנו התעקשת שלא נעבור את ה- 80 קמ"ש. גם בשביל לחסוך בדלק וגם כי "אנחנו לא ממהרים" היית אומר. גם אחרי שחזרתי מהטיול המשכתי לנהוג רגוע – דבר שאני מנסה להקפיד עליו עד היום.
גם בטיולים בארץ היית כמו "עמוד ענן". כשטיילתי בלעדיך הייתי מתקשר ומקבל טיפים שרק אתה ידעת לתת. צירפת אותי, ובהמשך גם את חן, לטיולים של החבר'ה שלך מהקורס. התמונות מהטיולים האלה שמורות במחשב תחת תיקייה בשם "טיולי ארז". כל כך שמחתי להצטרף לטיולים האלה. מסלולים יפיפיים עם חבורה מדהימה.
עבר חודש. כמה היינו נפגשים בחודש הזה? כנראה לא הרבה. פעמיים או שלוש בבריכה ואולי עוד צהריים או איזו הרצאה באוניברסיטה.
ועדיין כמעט בכל רגע יש הרגשה שמשהו חסר, שמשהו לא כמו שצריך להיות. כשאני עובר ליד הדירה הקודמת של מירב ושלך בסוקולוב, כשאני הולך בפארק הירקון ליד הספסל שבו ראיתי לראשונה את אורי, כשאני שוטף את הפה עם מי-פה ליסטרין ונזכר שהפעם הראשונה שניסיתי ליסטרין היתה אצלך בבית, כשאני משתמש במכונת הנספרסו שלי, שרק ביום שישי לפני התאונה התייעצת איתי לגביה, כשאני שוחה בבריכה, כשאני משתמש בכרטיס הנחה של ארומה שהמלצת לי לקנות, כשאני מדריך במעבדה באוניברסיטה, כשאני רואה DEXTER, כשאני רואה מכונית LANDROVER והרשימה עוד ארוכה...
ארז,
תודה על הכל. אוהב אותך, חושב עליך הרבה ומתגעגע מאד.
מגיי