אֶרֶז – דָּלָה הַמִּילָה // מירה מרכוס קליש

עָבַר שָׁבוּעַ, שָׁבוּעַ נוֹרָא, כָּמַהּ כָּל סִפּוּר עָלֶיךָ קוֹרֵעַ אֶת הַנְּשָׁמָה

שֶׁלֹּא הָיִינוּ מוּכָנִים לוֹ בְּשׁוּם צוּרָה. וְדַוְקָא גְּדֻלָּתְךָ בְּכָל צַעַד

לִרְאוֹת אֶת אוּרִי – בְּלִי הַחִיּוּךְ שֶׁלְּךָ כּוֹאֶבֶת פִּי כָּמַהּ.

אֶת מֵירֵב הַיָּפֶה עִם עֵינֵי הַתְּכֵלֶת וְכָל שֶׁנּוֹתָר, לֵאמֹר – תּוֹדָה !

מְחַפֶּשֶׂת, נוֹגַעַת לֹא נוֹגַעַת בְּדִמְעָה. תּוֹדָהּ שֶׁזָּכִינוּ לִכְשֶׁכְּמוֹתֵךְ

אֶת אֲבִיבָה שֶׁעוֹלֶה וְיוֹרֶדֶת, תּוֹדָהּ שֶׁזִּכִּיתָ אוֹתָנוּ בָּךְ

מוּצֶפֶת רְגָשׁוֹת, מְסָרֶבֶת, דּוֹחֶה שֶׁבָּחַרְתָּ בָּנוּ לְצִדֵּךְ

לֹא מְסֻגֶּלֶת לְקַבֵּל אֶת הַיְּדִיעָה. תּוֹדָה שֶׁהָיִיתָ

אֶת אֹרֶן, אַלּוֹן וְאֵלָה הַיָּפֶה וְכָל שֶׁאָנוּ רוֹצִים עוֹד טִיפָּה

מְמֻקֶּדֶת, מִתְנַסַּחַת בִּקְפִידָה עוֹד שְׁנִיָּהּ, עוֹד מַגָּע

מוּצֶפֶת בִּכְאֵב – מַאֲמִינָה וְהַשְׁאֵר נָצוּר בִּנְשָׁמָה

שֶׁאִם בְּיָדָיו הָיָה – הָיָה הוּא פֶה עַתָּה !

שָׁבוּעַ נוֹרָא – וְזוֹ רַק הַהַתְחָלָה

וּפֶה מִתְגַּלֶּה קַטְנוּתֵנוּ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

אֵין בְּיָדֵנוּ לַעֲשׂוֹת מָה.

אָז אֶרֶז, עוֹד הִזְדַּמְּנוּת לֵאמֹר לְךָ

בִּצְעָקָה, שֶׁכֹּל הָעוֹלָם יִשְׁמַע

כָּמַהּ מְיֻוחָד וְאַחֵר וְנִפְלָא הָיִיתָ.

בְּכָל מוּבָן וְצוּרָה

כָּמַהּ חָשׁוּב הָיִיתָ, כָּמַהּ תָּרַמְתָּ

לְכָל אֶחָד מִסְּבִיבֵךְ.

וּבַפְּרָט לְמִשְׁפַּחְתֵּךְ הַצְּעִירָה,

וְשׁוּב רוֹאִים כָּמַהּ דָּלָה הַמִּלָּה

אֵין דֶּרֶךְ לְבִיטּוּי, לְהַבָּעָה

אֲפִילּוּ לֹא בִּשְׁאָגָה.

כָּמַהּ חָסֵר אַתָּה – כְּבָר עַתָּה