הרגע ששמעתי את הקול החנוק של אבא שלי אומר "קרה לנו אסון" – הותיר אותי ללא מילים.
מאותו רגע בכל הזדמנות רציתי להגיד משהו, רציתי לכתוב, רציתי לנחם אחרים, אבל לא היו לי מילים.
עמדתי ליד הקבר הצבאי הזה, הסתכלתי סביב והכל נראה פה מוכר וברור. ברור מראש איך המצבה נראית, באיזה כתב ייחרטו המילים, ברור היכן ייקברו אחריך חיילים אחרים, ברור איפה יעמדו משפחותיהם ואיפה יישבו על ספסלים, יש כבר עצים שיעשו את הצל ויש דשא ומקומות להניח פרחים.
גם הסיפור העצוב הזה נשמע לא הזוי, טייס נהרג, רק בן 31 והשאיר אחריו בחורה צעירה ותינוק בן כמה חודשים. אתה רק נכנסת למשבצת הזאת של הטיס הזה, לחלקה הזאת שהוכנה מראש, וכך נחרט שמך על מצבה שתתאים למקום. הכל מאוד ברור ונורמלי פה, סטטיסטיקה פשוטה, בטח היית מחשב לנו אותה בפחות מדקה
.
הכל מובן עד השניה שמנסים להבין מה רשום פה- ארז פלקסר. זה אתה? ארז שלנו? בטוח? זה מירב ואורי פה? למה דווקא אתה? למה אנחנו? איזה בזבוז! כמה עצוב! פשוט אין לי מילים...