פרופ' ניצה בן דב הביעה את תמיכתה במאבקי באמצעות הקדשת פרק בסיפרה ״חיי מלחמה״

עודכן ב: 5 אוק 2020

אני מאד מוקירה לפרופ' ניצה בן דב, שהחליטה להקדיש לי את הפרק הדן בספר 'אש ידידותית' של א.ב. יהושע, ואת הסיבות לבחירתה דווקא בספר זה, בחירה נכונה ומדויקת. את הספר ״חיי מלחמה״ ניתן לרכוש בהוצאת ׳שוקן׳.


יש מן האמת בהגדרה של המוות של נעם וארז בני כמוות" מאש ידידותית", כי המוות נגרם כתוצאה מתיפקוד לקוי של מערכות בחיל האוויר כמו מחלקת התחזוקה ומבק"א. התאונה היתה בת מניעה ולא מחויבת המציאות לו......

'חיי מלחמה', ספרה של פרופ ניצה בן דב הוא ספר עיון חשוב, ,מאיר עיניים ודעת, שאפשר לקרוא אף כרומן. ספר מבריק, מומלץ וכובש.


'חיי מלחמה' מזכה את ניצה בן דב (חיפאית, פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, שמאחוריה שישה ספרי עיון, בין השאר על יצירתם של עגנון וא"ב יהושע ) בפרס לספרות צבאית על שם האלוף יצחק שדה לשנת 2018, שמעטות הנשים שזכו בו, ובכך שוברת את תקרת הזכוכית.

עד כה ניתן הפרס לספרות צבאית לספר המתעד/מנתח קרבות, לוחמים, גיבורים . וזו הפעם, נתקבלה החלטה חריגה, אך ראויה, להעניק את הפרס לג'אנר אחר, ספר ספרותי המנתח ספרים על מלחמות ומוות ומפרש אותם.

בראיון עימה, מגלה חוקרת הספרות, כיצד חיים בצל הורים ניצולי שואה ומותו בתאונת מסוק של חברו הטוב של בנה, ארז פלקסר, הניעו אותה לכתיבת הספר 'חיי מלחמה'.


פרקי הספר מפרשים עשרה רומנים, של ש"י עגנון, חנוך ברטוב, יהודה עמיחי, יהושע קנז, עמוס עוז, אלי עמיר, דויד גרוסמן, סמי מיכאל, רון לשם וא"ב יהושע – בהם יש מלחמה מוות וכאב מיותר. מוות מיותר שיכול היה להימנע. לא מוות הירואי. אין האדרת המלחמה בהם.


התובנה, שמתחוורת עם הקריאה בספר ומהתמונה שעל כריכת הספר היא, כי אנחנו תמיד חיים בין שתי מלחמות, והמרחב שמשתרע ביניהן אינו אלא הפוגה; שם המלחמה, זו שהיתה וזו שתהיה, תמיד נוכחת־נפקדת". החיים שלנו הם חיים פשוטים , אך תמיד לאור או בצל מלחמה. המלחמה שהייתה או זו שצפויה, תמיד מחלחלת לתוך החיים עצמם.


את הפרק הדן ב"אש ידידותית" הקדישה בן־דב לאביבה פלקסר, אמו של ארז ז"ל, מילואמניק, שנהרג בתאונת אימונים במסוק קרב קוברה במרץ 2013. "ארז היה חברו הטוב ביותר של בני", מספרת בן־דב. "הוא היה צוללן, פיזיקאי שרבים חזו לו עתיד מבריק, אדם שחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, ילד מקסים ומלא אור. יחד הם הלכו לקורס טיס. ארז היה טייס מסוקים, ולפני מותו הפך לאב".

"אביבה פלקסר נאבקת עד היום לחשוף את הרשלנות שהובילה למותו של ארז: סדק שנוצר ברוטור האחורי, כנראה מפגיעת בורג ולא אותר בזמן - רשלנות שחיל האוויר אינה מכיר בה."(רק טעויות).

"אני לא אשכח את הבוקר שבו נודע לי שארז נהרג, השמיים נפלו עלי", אומרת בן־דב. "גם באופן הזה התמונה שעל הכריכה מדברת אלי, כמו זיכרון אישי. השמש זרחה באותו בוקר, זה היה יום יפה, עד היום המאורע הזה הוא בלתי נתפס עבורי".



למה בחרת להקדיש לאביבה פלקסר דווקא את הפרק על "אש ידידותית"?

"'אש ידידותית', כמו 'אם יש גן עדן' בדרכו, מדבר על הבזבוז: הרי הבן שנהרג בסיפור בסך הכל יורד לרגע מהעמדה כדי לפנות את דלי הצרכים שלו; סטרילי, הוא לא היה יכול לסבול את נוכחותו של הדלי הזה לצידו. וטעו וירו בו חבריו. המוות הכל כך לא הרואי הזה הוא מנת חלקנו יותר מדי פעמים, והבזבוז הנורא הזה גם חיבר אותי למקרה של ארז, כי גם זו 'אש ידידותית'.

לא פחות מכך, הפרק הזה מדבר גם עלינו, אותו מעגל מורחב שגם הוא, בדרכו, לעולם לא מתאושש מהאובדן. אנחנו מדינה קטנה וכל אחד מוצא את עצמו באיזשהו מעגל מורחב שכזה. השכול לא פוסח על אף אחד מאיתנו. כך שבמובן מסוים, אני מקדישה את הפרק הזה גם לעצמי". כך שהסיפור הזה נוגע גם בנושא, שלא מדובר דיו: השפעת האובדן והשכול על בני המשפחה המורחבת והחברים.

הגם שכל פרק מוקדש לספר אחר, נראה שהיצירות שבהן בחרה בן־דב משוחחות זו עם זו לאורך הקריאה. אמנם הקריאות שמבצעת בן־דב מגוונות למדי - פעם היא מנתחת את הסיפור בדגש מגדרי, פעם תוך כדי שימת דגש על הגוף ופעם היא עוסקת ברובד הלשוני - כולן מתלכדות לבסוף לשורה תחתונה מהדהדת: התסכול, הייאוש, חוסר התוחלת מקיום המקדש את המלחמה ורואה בה מחויבת מציאות, ולא פחות הטענה כי המלחמה ותודעת המלחמה לא נותרת מתוחמת כי אם זולגת לכל מרחב וסדק - אהבה, הורות, עבודה, כתיבה, מין, שפה.

ניצה מעידה בראיון עימה ש"מבחינות רבות הספר הוא ספר פוליטי. יש בו אג'נדה חד־משמעית, אך היא לא נכפית על הספר אלא נובעת גם מתוך הספרות עצמה, מתוך החיבור בין היצירות".


את הפרק האחרון בספר, מקדישה ניצה לתודעת המלחמה, כפי שהיא מוטמעת בנשים.

"לקראת הישורת האחרונה של תהליך הכתיבה אני זוכרת שאמרתי לעצמי רגע, אמנם בין היתר אני מזכירה יצירות שנכתבו על ידי נשים כגון 'הר הטועים' של יהודית הנדל, אך בסופו של דבר יצרתי כאן עולם סגור, גברי;

אני ראש תכנית לנשים ומגדר לתארים מתקדמים באוניברסיטה, איפה אני בכל הסיפור הזה? והיות שמדובר בנושא עצום שאי אפשר להקיף את כולו, החלטתי להראות את מקומן של הנשים בכל אחת מהיצירות האלה.

מה שחשוב היה לי הוא להדגים את התהליך שעוברות הדמויות הנשיות ביצירות לאורך הזמן – בהתחלה הן נמצאות בעורף, גם מבחינת התפקידים שהן מבצעות וגם מבחינת תפקידן העיקרי – לעודד ולהתפעל מהגברים. עם הזמן הן נעשות יותר קרביות ובו בזמן מתפעלות פחות ופחות וגם כותבות על כך. זה לא רק חלק חשוב מאוד מספרות המלחמה, חלק שחשיבותו תלך ותגדל, אלא גם מאיר את היצירות הנדונות מזווית נוספת, לא פחות חשובה".

ניצה בן דב משלבת בכתיבתה את מלאכת המחקר עם הספרות והשירה ומתייחסת למשמעויות מרתקות לשוניות ומנוגדות של השורש ל.ח.מ. ומדברת על המשותף ללחם ומלחמה, הנגזרות ממנו גם חלום, מחלה חלמאות ועוד. טולסטוי קרא לספרו מלחמה ושלום וניצה במחקרה ובשם ספרה, מרחיבה אוקסימורון זה.



מתוך כתבה בישראל היום שפורסמה ב-02.02.2017 ומטכס קבלת הפרס בנובמבר 2018


22 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אני, ארז פלקסר, לא רציתי למות // אביבה פלקסר [על רקע יצירה של אלבינוני]

לָמוּת צָעִיר, לָמוּת לֹא רָצִיתִי, רָצִיתִי לִחְיוֹת, רָצִיתִי לַחְווֹת אֶת הַחַיִּים, רָצִיתִי לְמַצּוֹת אֶת הַחַיִּים. מְאוֹד רָצִיתִי. כָּעֵת, בְּמוֹתִי, מְבַקֵּשׁ שֶׁהַשֵּׁם שֶׁלִּי, אֶרֶז פְלֶקְ