תרבות השכול

 

הזכרון והשכול בשירות האתוס הישראלי:

 

כל מוות בצבא - הופכים אותו למוות הירואי

רוצה לקוות שדבריי יפלו לאוזן קשבת ומישהו במימסד ירים את הכפפה וישנה את התכנים בטקס יום הזיכרון, כך שיתאים לכל נסיבות מותם של החללים, כי יש זילות בשימוש במילה 'גיבור' בטקסי יום הזכרון.

- - -

שבע שנים שאני בצד הקורבן. בשנה השביעית הטקס בוטל בגלל משבר הקורונה ומבחינתי טוב שכך היה. לא מתחברת לאופי טקס יום הזיכרון. הטקס אנכרוניסטי, עבר זמנו. יש זילות בשימוש במילה 'גיבור' בטקסי יום הזיכרון. 

הגיעה העת לחדש את התכנים שבו. מספיק עם הקלישאות ואתוס הגבורה ש'במותם ציוו לנו את החיים'.

הגיעה העת שיזכירו בטקס יום הזיכרון, כי מדינת ישראל ואזרחיה מבכים גם את החללים בחובה, בקבע ובמילואים, שמתו בתאונות אימונים או בתאונות דרכים או נפטרו ממחלות ומהתאבדויות או מפיגועים. 

'גיבורים' בצבא (חובה, קבע ומילואים) לפי הבנתי, הם אלה שיצאו לאן שהצבא דרש מהם בידיעה שיכולים לא לחזור משם חיים. אלה שנהרגו במלחמות, במבצעים, במארבים, בדרך למלחמה כמו באסון המסוקים, במלחמה הממושכת בת 18 השנים בלבנון ובמלחמת ההתשה שטרם הוכרה ע"י המדינה ככזו לטובת חלליה ומשתתפיה, מה שנכון להגדיר כ"מערכות ישראל". יש מבין החללים שהקריבו את חייהם כמו רועי קליין, עמנואל מורנו, קרן טנדלר (מכונאית מוטסת), והנווטת תמר אריאלי ועוד. הם בוודאי ראויים להיקרא 'גיבורים שחרפו נפשם למען'.

אלה שמתו בתאונות אימונים מיותרות, כמו ארז שלי, או בתאונות דרכים או במחלות או בהתאבדויות, לא מתאים לומר עליהם גיבורים, "שחרפו נפשם למות מות גיבורים בהיחלצם לעזרת העם והארץ" – או לומר "מנשרים קלו ומאריות גברו במלחמתם למען שחרור עמם ומולדתם״.
 

החללים ראויים להגדרה של 'גיבורים' באופן חייהם, אך לא נכון לומר עליהם 'גיבורים' באופן מותם. כך לדוגמא אורן וורך ז"ל שנפטר ממחלה במרץ 2017, תרם לחיל המודיעין תרומה יוצאת דופן שלא ניתן לחשוף אותה בציבור. עשייתו החשאית תרמה ועוד תתרום רבות לבטחונה של מדינת ישראל.

למות בתאונת אימונים - זה כשל של המערכת וזה לא מעיד על גבורה, אלא נוגד את ערך הגבורה, וזו פגיעה באתוס מקצועיות של החייל בו מדובר.

למשהב"ט יש דרך להסתיר את תאונות האימונים, תאונות הדרכים והנפטרים ממחלות ע"י ההגדרה על המצבות ובאתר 'יזכור' - "נפלו במילוי תפקידם"
אני סבורה שאין לכסות על עובדות אמת - על מה ולמה נפל החלל ורק חשיפת אמת, יכולה לצמצם תאונות מכל מין וסוג.

(* הקליקו לעיון בלינקים *)

לא סובלת בטקס יום הזיכרון את מטחי הירי, לא את נציג הציבור המגניב אמירות פוליטיות ובעיקר לא את פרק התהילים, שכל מה שאני שומעת ממנו הוא נקמה, אל נקם, ננקום ואני לא רוצה לנקום. אני רוצה לשמוע מילות תקווה.


אני רוצה דו קיום בארץ שלנו בין כל המיגזרים. די לשסות אותנו זה בזה. כולנו חפצי חיים.  
אני רוצה להגיע להידברות עם הערבים שבתוכנו ועם הפלשתינאים.
הייתי שמחה לשר ערבי וגם ארז שלי היה רוצה בכך. לאחר שהוכשר כטייס מבצעי לימד את עצמו את השפה הערבית בעזרת קלטות וספרים.  

תרבות השכול שתמיד היתה מדורת השבט, נסדקה בשנים האחרונות:

 
תעודת-הוקרה.gif

למה החזרתי לשר הביטחון ולצבא את תעודת ההוקרה והכבוד לארז בני?

תעודת ההוקרה והכבוד אינה מכבדת את בני ארז ואותנו כבני משפחתו. אין בה כל מימד אישי, היא בנויה כתבנית. מוטב היה לו היו מבקשים סליחה על מוות מתאונת אימונים שנוגד את ערך הגבורה.

6.6.2019

אל : רלכ"א

מאת: אביבה פלקסר

 

הנדון: בקשה מאת אביבה פלקסר בנושא עדכון תעודת הוקרה וכבוד מצה"ל ותעודה משר הביטחון

 

 

אני תוהה, למה נועדה תעודת הוקרה וכבוד מצה"ל?

למה נועדה התעודה משר הביטחון?

האם השתתפות בצער משפחתי?

האם להוקיר את בני ארז על עיסוקיו במסגרת הצבאית/ מילואים?

אם זה אמנם הייעוד שלה, הרי אין היא ממלאת את יעודה. לתחושתי, היא עושה את ההיפך. היא פוגענית.

1.1 בשתי התעודות אין כל ביטוי לארזי שלי, אותו צה"ל 'כביכול' מוקיר ו'כביכול' מכבד.

בשתי התעודות אין כבוד לא למשפחתי ולא לארזי שלי.

ניכר, שהתעודות בנויות בתבנית קבועה, בה צה"ל ושר הביטחון משתמשים עבור כל החללים, יהא תפקידם הצבאי, אשר יהא, ויהיו נסיבות מותם אשר יהיו.

 

אם יש כבוד לארזי שלי, למה לא הזכירו בתעודות את תפקידיו במסגרת השרות הצבאי? למה לא ציינו את העובדות שאין עליהם חולק, שארזי שלי מת כטייס בחה"א בהיותו במילואים בתאונת אימונים עקב התרסקות מסוק קוברה ברבדים, 6 דקות לפני סיום אימון ונחיתה בפלמחים??

דרך אגב, מקומם אותי ולא מקובל עלי, שגם בבית הקטן שלו, יש הסתרה של היותו טייס.

שר הביטחון אפילו לא טרח לאזכר, שארזי שלי היה בשירות מילואים. לא ראוי היה להוקיר לו, שדאג להגיע לטייסת לצורך אימון כאיש מילואים??? כנראה, פרט חסר חשיבות בעיני שר הביטחון!

באותו יום ארור, ארזי שלי מיהר להגיע לאימון, לאחר שסיים תקופה קשה של בחינות מלחיצות באוניברסיטת ת"א ולא נתן לעצמו אפילו יום אחד של מנוחה - אימון שגרתי, שאמורים לצאת ממנו בחיים!!!!! הפקדתי את הילד שלי בחה"א, והוא נרדם בשמירה עליו.

פניתי בכתב לשר הביטחון בביקורת על תוכנה של תעודת ההוקרה. השר הגיב לפנייתי והעביר את הנושא לטיפולה של ״המועצה הציבורית להנצחת החייל״ ("יד לבנים") ומהם לא התקבלה תגובה.

(* הקליקו לעיון בלינקים *)

רלכ"א, אלוף אורנה ברביבאי, לא טרחה לציין בתעודת ההוקרה והכבוד את היותו של ארז טייס בטייסת 160 קוברה [צפע], טייסת המסק"ר הראשונה. בהקשר זה, פניתי לרלכ"א אלוף אורנה ברביבאי.

(* הקליקו לעיון בלינק *) תוכן תעודת ההוקרה והכבוד הראשונה

(* הקליקו לעיון בלינק*) פנייתי לרלכ"א, האלוף אורנה ברביבאי, בביקורת על תוכן תעודת ההוקרה והכבוד מצה"ל

 

האלוף אורנה ברביבאי עידכנה התעודה והוסיפה רק את המילים "מסוק קרב". למה היה קשה לה לתת פרטים יותר מלאים ומדויקים, הוא טס במסק"ר קוברה, הוא לא טס במסק"ר (מסוק קרב) אפאצ'י.

(* הקליקו לעיון בלינק *) תוכן התעודה המעודכנת

1.2 הודעת ההשתתפות בצער של הרמטכ"ל בני גנץ, שרק כעת נחשפתי אליה, 6 שנים אחרי האסון, מכבדת ומכילה את מה שהייתי מצפה, אם כי גם עליה יש לי הערות. רצוי שתילמדו ממנה.

בתעודה של הרמטכ"ל אלי, יש ביטוי כנה להשתתפות בצער עם מילים בכתב ידו,"דואב הלב".

(* הקליקו לעיון בלינק *) הודעת ההשתתפות בצער של הרמטכ"ל בני גנץ

התעודה איננה נושאת שם בומבסטי, שאין אחריו כל כיסוי של תעודת כבוד והוקרה.

בנוסף תאר הרמטכ"ל את ארזי שלי בתמצית. ציין, שלמד זאת ממפקדיו ולא התיימר לכתוב כאילו הכיר אותו. זה נכון לכתוב כך ומרגש, שבקש ללמוד ממפקדיו על ארזי שלי.

 

ההערות לתעודת הרמטכ"ל בני גנץ:

א. באשר לתפקידיו של ארז בחה"א, אותם מנה הרמטכ"ל, היה לו תפקיד נוסף מאד משמעותי, שנשא בו במשך 4 שנים - שמפקדיו בחה"א לא ידעו משום מה? לציין זאת לרמטכ"ל.

 

ארז שימש כמפקד הדרכה של סימולטור "מובילים" בפלמחים ובחצור "פעימת לב" למסוק קרב קוברה במשך ארבע שנים [מתוכם הצח=שנתיים], והייתי מצפה שמפקדיו יידעו לציין לרמטכ"ל כי הוא בלט מאד בתפקיד הזה, כפי שהתבטאו כל מדריכי סימולטור. בלשונם, הוא היה 'אגדה' וכתב את מרבית החומרים.

 

ארז שלי תרם בצורה יוצאת דופן, כמפקד הדרכה בסימולטור בחצור ובפלמחים. רק בחה"א/ צבא/ משהב"ט לא זוכרים לכבד זאת ולהוקיר. זה לא כתוב ומוזכר בשום מקום.

כתבה לי הדר שפיינר מדריכת סימולטור במובילים ב-2009 (ארז השתחרר בסוף 2007):

"התחלתי ללמוד על תיפעול הסימולטור ועל הנהלים של המקום. ראיתי, שהרבה מסמכים שאני קוראת חתומים ע"י פלקסר, וגם הרבה מהשאלות ששאלתי את גף טכני לגבי פעולת המאמן נענו בתשובה קבועה של "זה מהתקופה של פלקסר". הבנתי שיש איזה בחור, שכתב את כל החומר התיפעולי הזה, והשם שלו עלה המון במהלך ההכשרה האישית שלי, שהעברתי לעצמי במאמן מובילים".

 

ב. הכותרת של 'משפחת פלקסר היקרה' פוגענית. הייתי מצפה, שייכתב שמי אביבה במפורש ושמות האחים של ארז: אורן, אלון ואלה. האם זו ציפייה מוגזמת?

 

ג. מדוע קיבלתי את ההודעה מהרמטכ"ל בני גנץ 6 שנים אחרי אסוני, מענבל קצינת הנפגעים? ממי הייתי אמורה לקבל אותה בזמן? רצוי לקבוע נוהל.

 

1.3 אין שום הבעת צער אמיתי אלא מילים שחוקות בלי כל נימה אישית.

הרבה מלל כתב צה"ל בתעודה בשם המתים וסיסמאות על גבורה. מי שמכם לכתוב בתעודה, בשם ארזי שלי , דברים שלא השמיע לכם - "שליחות", "טובת מדינה", "טיפוח רוחו"???

 

לתחושתי, במאה ה-21, יש להסיר מתעודת ההוקרה והכבוד את כל הדברים שאתם אומרים בשם המתים. ארז לא הקריב את עצמו. מישהו גרם לכך! נהרג בתאונת אימונים מיותרת וברת מניעה.

 

ארזי שלי לא מת בקרב/ מבצע. וזאת צריך/ה לדעת החתום/ה על תעודת הכבוד וההוקרה וגם שר הביטחון.

מוצאת לנכון, לצטט בפניך מדברי השופט עוזי פוגלמן במסגרת פסק הדין באסון הכבל: "דווקא התאונה הינה אירוע הנוגד את ערך הגבורה ומבטל את מקצועיות הזירה הצבאית והאמון שהיא ראויה לו. אדרבא, יש בה מחדל, כישלון. המוות מתברר ככזה שיכול היה להימנע. אין כבוד רב בתאונות..."

 

ארז לא נפל למען חירות ישראל. מילים אנכרוניסטיות.

די לי, שביום הזיכרון נאלצת לשמוע את הקלישאות האלה, אך לקבל זאת כתעודת הוקרה וכבוד??! - זה כבר יותר מידי.

 

המדינה דואגת לטפח את מיתוס הגבורה ואת מיתוס הנופלים, בעזרת טקסים, נאומים חוצבי לבבות ביום הזיכרון וגם בעזרת תעודת ההוקרה והכבוד הנ"ל, שבינה לבין לתת כבוד והוקרה לחלל אין שום קשר. משתמע עפ"י הכתוב בתעודה, כי מבחינת צה"ל/ חה"א/ מדינה - זה כבוד למות במסגרת צבאית. כדברי... 'טוב למות בעד ארצנו'.

 

אתוס הגבורה וההקרבה, אותו טווה חיים גורי, בא לשרת את הצבא והמדינה.

אתוס זה, לא נועד לתמוך בי בשעתי הקשה, אלא אם היה בזה אמת, לו ארז הקריב את עצמו למות מרצונו.

על המכונאית המוטסת קרן טנדלר, על רועי קליין, על עמנואל מורנו ועל משתתפי מלחמות ומבצעים - מתאים לכתוב על הקרבה וגבורה, אבל על החללים האחרים שהם החלק הארי מכל הנופלים - האם מתאים לכתוב 'הקרבה וגבורה'??

מיתוס הגבורה וההקרבה בתוך הודעת ההשתתפות בצער - רק למי שעונה על ההגדרה.

 

אתם מרגישים צורך לכתוב למשפחת החלל דברים תומכים, אתם רוצים בכנות להשתתף בצערה, אז תעשו זאת בכנות ובלי קלישאות וסיסמאות.

וטוב היה, לו הייתם מביעים חרטה וסליחה בתעודה על קרות תאונת אימונים. ותילמדו מהרמטכ"ל בני גנץ, איך פונים למשפחה, שעולמה חרב ואיך מביעים בכנות צער - בכיתוב אישי.

1.3 אשמח לקבל משר הביטחון ומהצבא תעודה מעודכנת, חרף הזמן הרב שעבר.

1.4 לתגובה על מכתבי ולטיפולך אודה גם במסגרת הצבא וגם אצל שר הביטחון. ולוואי ולא יידרשו לתעודות כאלה.

בברכה אביבה פלקסר

 

הפנייה למשרד הבטחון, בדרישה לעדכן את המלל על גבי כרית המצבה
מ"פעילות מבצעית" ל"תאונת אימונים".

erezF.jpg
matseva.jpg

התבשרתי שמשרד הביטחון מוכן לקבל את דרישתי לעדכן מ"נפל בפעילות מבצעית" ל"נפל בתאונת אימונים במילואים כטייס". אך מתנגד להוסיף את המילה ז"ל בצמוד לשם של זאב, בטענה של "שמירה על אחידות הקברים". חבל שזו תשובתם, היא לא מקובלת עלי ואאלץ להמשיך לפעול. 

answer-.PNG
 

עירית אורן גונדרס ועמותת אור למשפחות

Irit.PNG

פנייה ליועמ"ש בעניין היתר להורים שכולים, להביא לעולם ילד, מזרע בנם החלל

היועמש.jpg
 

תשובתו של היועץ המשפטי:

ANSWER.jpg

מפעל חיים של עירית אורן גונדרס - למשוך הורים מהתהום ע"י הבאת חיים חדשים לעולם

 

צבי וציפורה רון - ההורים של נעם ז"ל

אנשים נדירים ומופלאים שאיבדו את בנם, נעם רון, בן ה-49, שנהרג יחד עם ארז בהתרסקות מסוק הקוברה במרץ 2013. 16 שנים קודם לכן, איבדו את בנם הטייס אייל.

צבי וציפורה לא שקעו לתוך יגונם ומצאו דרכים לשמור על חיוניות וחיוביות. אחרי האסון למדו לערוך סרטים ויצרו סידרה של סרטונים בני 15 דקות על אופני הנצחה של משפחות שכולות.

צבי וציפורה יצרו סרטון כזה גם על ארז שלי:

ממליצה לכם לחפש ברשת "צבי וציפורה רון" - תמצאו סרטים שהם הפיקו ובחלקם הם אף משתתפים כשחקנים. כל זאת תוך כדי השכול נכואב.

משפחת רון מספרת על אהובם, נעם רון ז"ל, שנהרג יחד עם ארז ז"ל

 

הכוח הנשי יביא את השינוי

האמינו בכוח הנשי ליצור עולם יותר טוב

ארבע אימהות לחיילים ששרתו בלבנון, אימהות מופלאות, רחל בן דור, מירי סלע, רונית נחמיאס, וזהרה ענתבי - ואורנה שמעוני שאיבדה את בנה בלבנון, נאבקו להוציא את חיילנו מרצועת הביטחון בדרום לבנון בעקבות אסון המסוקים, אסון השייטת והכתבה של עירן שחר המובאת בפניכם בהמשך והצליחו בגדול במשימתן.
לא נרתעו מהביקורת והאשמות שהטיחו בהן שהן פוגעות במורל החיילים ומחלישות את החיילים בלבנון. הרבה משפחות של חיילים צריכות להודות ולהוקיר להן על פועלן.

גם אני זכיתי לקיתונות של בקורת מטייסי קוברה ותיקים על תוכנית "המקור". כך כתב לי אחד מהם לאחר שידור התוכנית: "...לא באתי לפגוע בך. אך עם כל הכאב והצער אסור שהדבר יסיט אותנו מהמענה הנכון למעשה שאת עושה - עצרי אותו, גם אם מאוחר מידי. את לא מחזקת את חה"א ואינך סוללת שום דרך חדשה בחה"א".


ואחר כתב "עצוב לראות הורים שכולים. עצוב עוד יותר לראות הורים שכולים שחושבים שבניהם או בנותיהם נפלו בגלל רשלנות. עצוב היה לראות מה עשו לחה"א בכתבה הזו. אביבה גורמת נזק לעצמה. מרחיקה עצמה מחבורת אנשים נפלאה, חבריו של ארז ואין מי שיעצור אותה". כמובן שהמשכתי במאבקי והוא אף נשא פרי כפי שמסופר במדור 'זעקת אם'.

        
תנועת "ארבע אימהות" הפסיקה פעילותה עם היציאה מלבנון.

התנועה שקמה בעקבותיהן זוהי תנועה של נשים למען הסדר מדיני, שאיננה תנועה פוליטית - "נשים עושות שלום".
התנועה גם מבקשת ייצוג הולם לנשים בקבלת החלטות בצוותים מייעצים לממשלה ובוועדות ציבוריות ובגיבוש מדיניות.  

 

תקוותי שהרבה אימהות תצטרפנה לתנועה הזו גם בעקבות קריאת הכתבה של עירן שחר:

(* הקליקו לעיון בלינק *) "אימהות בשירות הצבא" מאת עירן שחר

 

"עשרות שנים לא איבדנו אף חייל במלחמה עם מִצְרַיִם בזכות השלום - השלום הקר..." (ליאור אשכנזי)

בסרטים של גילי מייזלר "גחליליות״ ו"שברים", אומר אחד הלוחמים במלחמת יום הכיפורים: ״מלחמה זה ׳ברדק׳ ענק. רוב האנשים שמתים במלחמה הם לא מתים בצורה הירואית. הם מתים בצורה מקרית, מטעויות ומשטויות, נהרגים מירי מכוחותינו. הכל קורה במלחמות. חוסר הבנה מוחלט של מה קורה מסביב, מי נגד מי״.

ממליצה לצפות בשני סרטים דוקומנטרים נוספים: ״אליפלט דוד שלי גיבור״ של שקד גורן, בו חשף שקד את נסיבות מות דודו, השונות ממה שהתקבע במשפחה. הסרט השני: ״סיבת המוות״ של רמי כץ. שוטר דרוזי ניטרל מחבל, אלא שהמחבל הרג אותו לפי חקירת המשטרה. האח ג׳אמאל יצא למסע בלשי פרטי וגילה אמת אחרת, אותה הסתירה המשטרה מהמשפחה ללא כל הצדקה.

קחו אימהות אחריות על חיי ילדיכם ונכדיכם, כי עליכם לדעת - גם אם היום ילדיכם צעירים מאוד, תזכרו שהזמן טס ולא כדאי להיות אדישים. כל שנדרש מכם הוא להירשם לתנועת נשים למען שלום (* הקליקו לעיון בלינק*). זוהי תנועה אנטי מפלגתית שכוללת נשים מכל הקשת הפוליטית לרבות נשים מההתנחלויות.

אני ממליצה גם להכנס לאתר ״הפורום לחשיבה איזורית״ אם רוצים להרחיב את האופקים בנוגע לסכסוך הפלסטיני-ישראלי ולמזרח התיכון. בנוסף, גם למאמרים של ד"ר רונית מרזן ולספר ״אוזו ומוזו מכפר קאקרוזו״ של אפרים סידון.

אסיים בתובנה שהגעתי אליה בעקבות אסוני. אנחנו ההורים בישראל, מוסרים את ילדינו לצבא, עוקדים אותם מתוך אמונה וידיעה ברורה שבצה״ל עושים הכל כדי לשמור על חיי ילדינו, שהמפקדים מבינים את אחריותם ושהצבא תמיד לומד ומפיק לקחים מאירועים ומתאונות. על הצבא להוכיח את האמונה הזו השכם והערב לנו, האמהות, שמפקידות בידיכם את הדבר הכי חשוב בחיינו.

אנחנו כולנו מצדיעים לכם, לצה"ל, על השליחות שלכם בשמירה עלינו, האזרחים, אך אינכם יכולים להתעלם מכך שתאונות ניתן וצריך למנוע מכל מין וסוג.

הגיבו, שתפו והפיצו בכל מדיה אפשרית

 

 

תודה