היי ארז, אני רוצה שתכיר את תום ארז. אהבנו מאוד את השם תום, והוא גם התחבר לי מאוד אליך. הוא מייצג את הטוב בעולם, נטול כוונות רעות.
תום ארז הוא לא התום שלך. אבל התום שלך יהיה חלק ממנו. התום שלך הוא חלק מכולנו, אין לנו לאן לברוח מיזה. ותום לא יכיר את דוד ארז, גם תום נולד לעולם של פספוס.
זה כל כך מדהים להיות הורה ולראות את היצירה גדלה, משתנה ומתפתחת. אני יודעת שבחודשים האחרונים שלך הרגשת בדיוק אותו הדבר. ובשניות האחרונות שלך? לפעמים אני מעדיפה לחשוב שהיית אופטימי עד הרגע האחרון, ולפעמים מקווה שאולי הבנת? הספקת להיפרד? לעכל? להשלים עם המצב?
יש כל כך הרבה דברים לדבר עליהם. הידיעה של מה היית אומר או חושב בכל מיני מצבים, הולכת ודועכת. כמה היתה חשובה לי הדיעה שלך, הקבלה שלך, הגאווה שלך. הלוואי ויכולנו לדבר. היה לי עוד כל כך הרבה ללמוד ממך.
כשהייתי בערך בת 14 עשיתי סיאנס. אתם יודעים מזה? מכינים לוח עם אותיות ומספרים, ויושבים סביב הלוח, ומשוחחים עם העולם הבא בעזרת כוס. זורקים שאלות לאוויר, נוגעים כולם בכוס, והכוס זזה בין האותיות עד ליצירת מילים ומשפטים. נשמע הזוי נכון? ברור. מאוד.
אבל איך תסבירו שישבתי שם, עם עוד כמה חברים. וכששאלנו את אבא שלי שאלות, הכוס פשוט זזה בין אות לאות, מרכיבה מילה ועוד מילה. משפט ועוד משפט. וגם אני הייתי שם, וגם אני נגעתי בכוס.
נשמע מטורף נכון?
סיפרתי לארז. הייתי נרגשת, נסערת, מבולבלת. "אתה לא מאמין, הכוס זזה לגמרי לבד, אני היחידה שידעה את התשובות לחלק מהשאלות, ואני באמת באמת לא הזזתי את הכוס!"
רציתי לראות איך האח הגדול, הרציונלי, החכם אומר לי משהו כמו "וואי לא ידעתי, איזה מדהים. ומה אבא סיפר?"
אבל מה באמת קרה? קיבלתי את ההסבר המדעי לתופעת הסיאנס המעניינת.
ועכשיו גם אתם תקבלו.
בקצרה, קחו שרשרת עם תיליון. תחזיקו אותה ביד ואל תזיזו את היד. ואז, תסתכלו על השרשרת ותדמיינו איך התליון מתחיל לנוע במעגלים ימינה, תחשבו על זה חזק חזק ותוך מספר שניות, התליון ביד שלכם, זו שלא זזה, יתחיל לנוע, בהתחלה סיבובים קטנים ולאט לאט הסיבובים יגדלו.
נדהמתי. התאכזתי והוקל לי בו זמנית.
כמה חבל שגילית לי. אולי עוד הייתי מאמינה והיינו יכולים לנהל שיחות דרך לוח הסיאנס.
אבל אין קסמים, אתה לא פה. השיחות ביננו ימשיכו להתנהל בלב שלי, בראש שלי ובחלומות שלי.
מתגעגעת אליך הרבה הרבה...
אחותך הקטנה
コメント