top of page

עשר שנים בלי ארז שלי 12.3.2023

עודכן: 25 במרץ

אדם שמת – מת - אם הוא נשכח, ומי שנשכח - מת בפעם השנייה.


ואתם החברים שכאן לא שוכחים את ארז שלי. זה משמח אותי ומקווה שתעבירו גם לילדכם ולחברים את הרוח והמורשת של ארז כפי שסיפרתם לי עליו וכפי שמשתקף בספר.

"דרך ארז לגעת באדם. לגעת בשמיים" לעשות כל דבר הכי טוב שאפשר. לא ההצטיינות חשובה אלא הדרך עד ליעד.


ארזי היית תינוק זריז ושובה לב,

היית אח נפלא לאורני. הרביתם לבלות בכל מיני פעילויות כמו שחיה, רולר בלייד, גלישת גלים, רכיבת אופניים, טיפוס צוקים, במחשב וגם עם חברים.

היית לנער, שאהב לטייל ולהדריך בחוגי סיור.

היית לטייס וגם למפקד הדרכה של סימולטור בשני בסיסים שונים, תפקיד שמאד אהבת ובו מיצית את יכולותיך.

גם הספר היה חבר שלך ולא בזבזת את זמנך על השלמת שעות שינה או על צפייה בטלוויזיה

יצאת לטייל באפריקה בתום השירות הארוך בגיל 27 בדרכים לא דרכים ברכב שהתקנת בו מערכות ללינה ולבישולים בשטח וחברים שהצטרפו מידי פעם.

היית לסטודנט לפיסיקה מצטיין עם 2 תארים תוך 3.5 שנים

היית לבעל אוהב למירבוש.

היית הכי אבא שאפשר לאורקלה במשך ארבעה וחצי חודשים וגם לכלבה סילי.

היית לי לבן שלא יכולתי לחלום לטוב ממנו. תמיד עצמאי, אחראי שלא נזקק לעזרה.

ואז הכל נעצר.


לא תהיה יותר כאן ועכשיו לידינו.

וכך עוברים להם הימים החודשים והשנים מהיום שבו נלקחת מאיתנו באכזריות . ימים וחודשים שהצטברו לעשר שנים ושוב אנחנו בחודש מרץ שמציף את העצב שאין לו סוף.


כשאני מסתכלת על עצמי בראי, עם השנים אני יותר ויותר רואה את העיניים של אבא שלי של אמא שלי ושלך בני, ארזי שלי. פתאום כולנו דומים.

לנצח תשכון בליבי.


 

יום אחד בראשית שנת 2013 רכשתי ספר מחנות הספרים סטימצקי והיה מבצע של ספר שני ב10 ש"ח. בחרתי מבין הספרים המוצעים את ספרו של דוד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" מבלי דעת, שתוך כחודש יהיה חיבור ביננו – השכול הצבאי. צירוף מקרים מצמרר.

זמן לא רב לפני כן סיימתי לקרוא את ״אשה בורחת מבשורה״.

ידעתי שבנו של גרוסמן אורי נהרג מפגיעת טיל נ"ט בדרום לבנון באוגוסט 2006, בשעות האחרונות לפני סיום מלחמת לבנון השנייה, והוא בן 21 והסתקרנתי לקרוא מיד מה מספר גרוסמן על בנו אורי. הטקסט היה לי קשה, ולכן הנחתי את הספר בשידה ליד המיטה.


הפעם הבאה שחזרתי לספר היה מיד לאחר האסון שלנו. שם הספר בלט לי מהשידה – נופל מחוץ לזמן. שם הספר קיבל משמעות חזקה - כן גם ארזי שלי נפל מחוץ לזמן. והפעם כל מילה בספר דיברה אלי. מצאתי עצמי מתוארת בתוך הספר.


הספר מתאר איש - אב שנפרד מאשתו ויוצא ל"שם"-. האיש רוצה לחפש את בנו שנפל במלחמה ומתחיל ללכת. לאן? לא ברור. העיקר ללכת. אולי הוא יגיע ל"שם" והאם יש שם" אולי" השם" הזה הוא בעצם כאן. הוא חייב לקום וללכת . גם אם לא ברור לאן. רק לא לעמוד במקום ולקבל כך את הגורל. ללכת וללכת, אפילו לצעוד במקום. האב יוצא לדרך כי אינו יכול לשאת עוד את אובדן בנו. הוא חייב לזוז למרות שאיבד את בנו חמש שנים קודם במלחמה, אבל ייסורי השכול לא פחתו כלל עם הזמן.


ואז מצטרפים אליו עוד אנשים שגם הם, בראותם אותו הולך, לא יכולים לשבת או לעמוד במקום וכולם צועדים ומסתובבים במעגלים. המשותף לאנשים שמצטרפים אליו כמו קנטאור , רושם קורות העיר שהם כולם - מתמודדים עם שכול- מאובדן ממלחמה, מטביעה, ממחלה. הם הולכים ביחד, הולכים והולכים והולכים.

הם כולם מספרים על ילדיהם המתים, על ילדיהם שהיו ואינם עוד. על הרצון לראותם ולו עוד פעם אחת, ועל האבל שאינו מאבד מכוחו לא אחרי שנה ולא אחרי 20 שנה. ולאורך הספר מהדהדת לחישה הילד מת.



גרוסמן מצליח בספרו לעשות משהו שאני חושבת שאיש לפניו לא עשה. איך אפשר לתאר במילים תחושות של כאב, צער, יגון וגעגועים אין סופיים לאובדן בן.

וגרוסמן מצליח בכישרונו למצוא מילים ולהמחיש את הסבל הכרוך באובדן.


בספר מנסה גרוסמן להתמודד עם מות בנו אורי, שנהרג. גרוסמן מזמין את הבן שלו לבוא להיכנס לתוך גופו ולחיות דרכו לרגע ודרך כל החושים שלו: 'רק מצע חיים הנני אשר קורא לך לבוא ולהיות דרכי'.


כשהגעתי לשורות בספר 'באוגוסט הוא מת, וכשהגיע/ סופו/ של החודש ההוא, אני/ כל הזמן חשבתי, איך אוכל/ לעבור לספטמבר/ והוא יישאר/ באוגוסט?'


חשבתי, הנה מישהו שכותב בדיוק את ההרגשה שלי ואת התסכול הזה שהכל נמשך ורק אצלי משהו נעצר בחודש מרץ 2013, משהו נוראי קרה, משהו נגמר ואיך ארצה להגיע לאפריל לחג הפסח שהוא גם יום הולדתי? המילים של גרוסמן מטלטלות ורבות העוצמה.


זוכרת שגמרתי לקרוא בספר והנחתי אותו על השידה. חזרתי אליו כדי לסמן קטעים שאת חלקם ארצה להקריא לכם . והאמת שזה הספר היחידי שקראתי בתקופה של שמונה שנים מהאסון.


במהלך שיטוטי באינטרנט מצאתי דברים שכתבה קצינת נפגעים על הספר הזה (לא מצאתי את שמה). ואשר מצליחה לבטא טוב ממני את תחושותי ואת העולם שקרס.


"גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה.


המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה.

קראתי את הספר של גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" ובכיתי ונשנקתי והמשכתי לקרוא, לא רק בשל הכאב האינסופי, הבלתי נתפש. אלא משום שגרוסמן מדבר מגרונם של אלה שאיבדו את קולם.

הספר- הוא איום ונפלא. כתוב בצורה מדויקת, חדה, שחורכת את הלב.

הוא מתאר בצורה נאמנה התמודדויות שונות מבלי לשפוט, בפואטיות שמראה שהאובדן הוא הרבה מעבר לגעגועים - הוא עולם שקרס:


חפצים מיותמים, עתיד שקפא, זיכרונות, חרטות, אהבה לא ניתנת למימוש, הזהות כהורה ללא ילד, זוגיות שחווה טלטלה, שבירת סדרי עולם (איך אומרים "הילד מת"), ובעיקר בדרכו הגרוסמנית, הצורך להבין את המוות דרך המילים, שבבת אחת מאבדות את כל משמעותן.


מדובר בקריאה של פצע פתוח, פצע שאינו מעלה ארוכה של חיטוט פנימי בניסיון לייצר מציאות בהירה, ניתנת להבנה, להשלמה. השכול הוא אין סופי.״


אלו היו דבריה של קצינת הנפגעים.


קצר פה כל כך האביב

מילים: דוד גרוסמן

לחן: יהודה פוליקר


יש רגע קצר בין אדר לניסן

שהטבע צוהל בכל פה

הוא שופע חיים

שיכור ומבושם -

איך שיופי יכול לרפא!

נסער ומשולהב ומתיז

ניצוצות -

אך עוד רגע ייבּול ויצהיב

כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -

קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב -

רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עול-ימים וסוער

וסופו-

כבר כתוב בעלי ניצניו,

אבל הוא מסתחרר

כפרפר במעופו,

וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב

לחשוב שהוא תכף ידעך

מבטו רק נפקח

אך התחיל ללבלב -

רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים

ונורא הדבר שרק הוא לא -

עד כמה קצרים החיים,

החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב

קצר פה כל כך

האביב.



השכול הוא אינסופי וכל הזמן אני רוצה לפגוש את ארז ורוצה לשמוע מאלה שהכירו אותו עוד ועוד. נותר לי לפגוש אותו דרך זיכרונות ותמונות.




אינני יכולה שלא להתייחס לסיום בתמצית על המציאות העגומה בארצנו.

שיח השנאה הזה בתוכנו הוא מבחיל, הוא כבר גרם ב-1995 לרצח מיותר ולא למדנו.

לכל אחד יש בתוכו פוטנציאל לשנוא, אך מה שמצופה מאיתנו - ״ואהבת לרעך כמוך״ גם לאלה שלא חושבים כמונו. 'אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״. יש ערכים שחייבים לשמור עליהם, ערכים של שוויון ושוויון הזדמנויות, של הומניות ואנושיות, של חירות, חופש הדיעה, חופש הדת והאמונה, סבלנות וסובלנות.

צריך לבנות חיים במדינה שלא מנוהלים על שנאה כי זה התשתית לחברה בריאה. דווקא ריבוי דעות יכול להיטיב עם המדינה ולא לערער את קיומה.


כאן במהלך השנים האחרונות נחצו קוים אדומים ואני חוששת לא ירחק היום ונוכל למצוא את עצמנו במלחמת אחים.

אז מציעה לכל השונאים משני הצדדים לקרוא בספר על ארז שלי, ובאתר על שמו, ללמוד מ'דרך ארז' ולראות במה הוא היה עסוק בחייו הקצרים - מעולם לא בשנאה אלא באהבה. אהבה לזולת באשר הוא, אהבה לחסרי ישע, אהבה לטבע ולמדע , אהבה לחיים.

13 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page