עברו שלושים יום // הקריאה וכתבה אביבה, דודה של ארז עפ"י דברי האם אביבה

שלושים יום בלעדיך, ארזי שלי ( 12.4.2013)


ממה להתחיל ?עברו 30 יום. כבר 30. יום... רק 30 יום? 30 יום שבהם טולטלתי טלטלה ועדיין אני כמו המטולטלת מנסה לחזור לאיזשהוא סוג של איזון ולא מצליחה. אני נעה ושוחה בתוך הזכרונות ובתוך המחשבות לפעמים נאבקת בהם כמו שוחה בים סוער ולפעמים צפה לי ועיני לשמיים מנסה להיזכר בשקט בך, ארז. ביום ובלילה אני מוצפת בזכרונות ובמחשבות מהיותך תינוק ועד היותך גבר צעיר ומוכשר בעל אוהב ואבא.

אני אוספת את הזיכרון מתוך חלקים חבויים בתוכי ומתוך סיפורים רבים ששמעתי מאז מותך. הרבה סיפורים שלא ידעתי ולא הכרתי ,שהוסיפו והגדילו את דמותך בעיני. ראיתי אותך דרך עיניים של המון מנחמים, שבאו לנחם אותנו. הרבה עיניים אוהבות, מעריכות, הרבה לבבות שהיו קשוריםנ בלבבך.


באחד הימים האחרונים אלון שלי אמר לי "אמא, תזכרי שארז חי 31 שנים עם שלמות, עם אהבה לחיים ועם מימוש מלא. לא כל אחד זוכה לכך". התחברתי לכך, אלוני, לנחמה שלך, ואני חושבת שאתה צודק.

ופתאום הרגשתי בעוצמה, גם את הזכות שהייתה לי 31 שנה להיות אמא שלך, ארז.

אפילו שאלתי את עצמי, איפה בדיוק הוא גדל להיות כזה? אצלי?

לא הרגשתי בכלל שאני מגדלת אותו. כאילו גדל לו לבד והתחזק והתעצם.

אני בסך הכל הסתדרתי איתו. הוא התאים לי. לא דרש ולא תבע כלום ולא קיטר ופשוט עשה והצליח. כאילו תפרו לי משהו מתאים למידותי וליכולות שלי.

אני נזכרת בלידה שלך ארז . התפתיתי לקבל זריקת אפידורל, שגרמה לי לשיתוק חלקי של רגל שמאל. היה זה בראשית דרכו של האפידורל ליולדות בב"ח רמב"ם. רופא מרדים עבר במחלקת יולדות וחיפש לקוחות לזריקת האפידורל . לשאלתי מה מידת הסיכון ענה "אחד למיליון" . ואני הייתי האחת למיליון. שלושה חודשים לא יכולתי לתפקד ואתה שכבת וישנת על הבטן שלי גם בלילות. לאחר מכן כשהעברתי אותך למיטת תינוק בסמוך לאחיך אורן, התקשית להירדם. נהגת לתפוס את ידי, עם מוצץ בפה. כשהייתי מנסה להשתחרר, היית פוצח בבכי. רק כשהכנסתי אותך למעון נעמת במקום עבודתי אלביט מחשבים בע"מ, בגיל עשרה חודשים יחד עם אורן אחיך, למדת להירדם בלי יד ובלי טילטולים. האינטימיות הזו של הקירבה חוזרת אלי ואני מרגישה געגועים לתחושה הזו.


אני זוכרת שמהיום שהתחלת ללכת ( בסביבות עשרה חודשים ) נתגלתה עצמאותך המלאה והשותפות המלאה שלך עם אורן אחיך הגדול ממך בשנה. הרבינו לצאת לטיולי הליכה כבר מגיל שנתיים שלך ולא פעם היית נרדם תוך כדי הליכה. לא זוכרת אותך בוכה או מקטר או מבקש עזרה. תמיד שקט ועוקב אחרי אורן אחיך ומחקה אותו.


אני חושבת עלינו כמשפחה ומה אנחנו עוברים עכשיו. מה ביחד ומה לחוד ואני תוהה עד כמה האסון הזה יאחד אותנו כמשפחה או דווקא יגרום לריחוק. אינני יודעת

כל קפיצה ושהייה עם אורי ומירבי מרחיבה את הלב ומחדירה קצת אויר לריאות שלי. מירבי אמא נהדרת. ואורי בן הארבעה חודשים כל כך מתוק ומתמסר לכולנו.

הבית הזה בהרצליה, בו שהינו הרבה שעות בחודש האחרון, היה בית בשבילך, בית ששיפצת ביחד עם מירבי. המשפחה התומכת של מירבי, החברים שלכם, סילי, וגולת הכותרת האבהות לאורי, כמה שימחה ואושר נכנסו לחיים שלך ועד כמה עצוב שאתה איננו פה.

לא הגיוני לעמוד בסיטואציה הזו.


יש לי מחשבות וקשה לי לקבל את המושג כשל טכני כסיבה לתאונה. אני יודעת שחיל האויר חוקר במאמץ לאתר את הסיבה לתקלה וחושבת שאם נגזר עלינו לשלם קורבן כזה, לפחות שיפיקו את מלוא הלקחים , כדי שלא יישמע יותר המינוח כשל טכני בתאונות אימונים קטלניות.

אני מצדיעה היום לאימהות של הטייסים ולנשים שלהם. כל שנות האימונים של ארז חייתי ללא דאגה. ולמה?? גם כי יצא למילואים לטיסות אימון לא מביתי שבחיפה , גם כי נתתי אימון מלא בחה"א שיודע לתחזק באופן מושלם את כלי הטייס- מתברר שהתבדיתי- וגם כי אני טיפוס שלא יכול לחיות לאורך זמן עם דאגה.

אני מודעת היום לדאגה הגדולה שחיים איתה אימהות, נשים ומשפחות שלמות וזו דאגה מתמשכת וקשה.

ארז- לטוס לא היה משאת נפשך. עשית זאת כי השקיעו בך והרגשת שזה חוב שלך לחיל האויר , למי שהכשיר אותך. זה חלק ממך מהמוסר שלך. שמעתי הרבה טייסים שאהבו אותך וטייסים צעירים שאהבו לטוס איתך בטיסות הדרכה בגלל כושר ההדרכה שלך. הם בטחו בך.


נזכרתי בגיוס שלך לקורס טייס. מעולם לא התלוננת ולא שיתפתי מטוב ועד רע. אבל מידי פעם היית זורק לנו "95% שאני מודח". שהגענו לטכס הסיום והודיעו על מצטינים . פתאום אתה שם? ולא טרחת לעדכן אותי מראש.

להצטיינות הזו נוספו סיפורים על הצטיינות באוניברסיטת תל-אביב, על מאמר חשוב שכתבת ושפוסם בירחון מדעי חשוב- משום מה, לא שיתפת אותי בכל ההישגים.


בצניעותך מלא הרשית לי להתגאות בך, וגם בזה אני מרגישה פיספוס. למה לא השווצתי יותר בחייך. למה לא הראיתי ולא הרשיתי לעצמי להתגאות במה שהיה לי ולומר לך עד כמה אני גאה בך.

אני היום מרגישה כאילו אני חיה בסרט. מהבוקר שבו דפקו בדלת שלי והודיעו לי, אני צופה במישהי אחרת, שעוברת מסע קשה כל כך. אני לא מסוגלת להבין ולהרגיש את משמעות ה-"אין". אבל כן מרגישה בור גדול, תהום ופיספוס גדול.


אני יודעת שאצטרך ללמוד ולהסתגל. נשארו קרני אור: מירב ואורי הקטן והילדים שלי עם בני זוגם- קיומם אמור לחמם קצת ולהשאיר סיבות ורצון לחיות ואפילו איזה שבריר של רצון לשמוח.

למרות חסרונו של אבא שלך היינו משפחה במשפחה מאוזנים. ארבע רגליים יציבות של ארבעת יילדי אורן, ארז, אלון ואלה. עכשיו נאלץ להסתגל לעמוד על שלוש רגליים. לזוז ממקום למקום ולהתגמש כדי להחזיק את המבנה.

הזיכרון שלך ארז, ילווה אותי ותמיד אתחשב בדעה שאולי היית אומר. בעצה שאולי היית מייעץ.. האמנתי, שאתה יכול להיות מנהל גדול בכל תחום ניהולי שתיקח על עצמך. המילים והעצות שלך תמיד תמציתיות, נבונות ומחושבות.


בשבעה ואחר כך כל ה-30 יום הגיעו אנשים. היו פגישות מרגשות. חברים מהעבר הרחוק והקרוב סיפרו לי עליך. גמעתי כל סיפור כל שבריר של מידע כל רגש , כל מילה, כל לחש וכל חיבוק של אנשים של אנשים שאהבו אותך.

שהעריכו אותך, שהיו מחוברים אליך בדרך כלשהי, כאילו סוחטת אותך אלי לעוד קצת ומנסה להכיר אותך דרך העיניים של כולם ולהשלים לי פערים . סיפורים מחוגי סיור, סיפורים מהטייסים סיפורים מהמעבדה באוניברסיטה, דברים שלא ידעתי וסיפורים שלא היכרתי מתחברים . כל השברים האלה, שברי הזכרונות בונים לי את התמונה שלך ואתה איננו וכל כך חסר לי.

ניגשתי לאלבומי התמונות מילדותך, תמונות שסירבתי להסתכל עליהם מהכאב והאובדן של אבא שלך . ולכן גם אתה ואחיך לא התבוננתם בהם . תמונות מטיולים משותפים, מאירועים משפחתיים. מצאתי קלטת מבר מצווה של אורן שיש בה תמונות ילדות שלך., כולנו שם פרט לאבא שלכם.

עד לפני 22 שנה היינו שישה אחר כך סומן עיגול אחד. אבא חסר ועכשיו אתה ארז, עוד עיגול חסר במשפחה שלנו.


4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

"הזמן הוא זמן של כפור"

7 שנים בלעדיך ארזי שלי, בצל הקורונה (12.3.2020) אל מוקירי ארז, נאלצנו לבטל את האזכרה ב-12.3.2020 בשעה עשר בבקר, בגלל הקורונה שהחלה לצבור תאוצה, בגלל מזג האוויר הסוער שהיה צפוי ובגלל השבתת הלימודים בב