"הזמן הוא זמן של כפור"

עודכן ב: 29 אוק 2020

7 שנים בלעדיך ארזי שלי, בצל הקורונה (12.3.2020)


אל מוקירי ארז,

נאלצנו לבטל את האזכרה ב-12.3.2020 בשעה עשר בבקר, בגלל הקורונה שהחלה לצבור תאוצה, בגלל מזג האוויר הסוער שהיה צפוי ובגלל השבתת הלימודים בבתי ספר. החלטנו לקיים השנה את האזכרה במסגרת המשפחה הקרובה. מבקשת להודות לכל מוקירי ארז שתיכננו להגיע, למרות המצב. באזכרה השנה, בקשתי להקריא דברים שכתבתי, עוד לפני שוירוס הקורנה פרץ לחיינו בעוצמה שכזו, ולפני ששמעתי את התחזית השלילית של העתידן דוד פסיג לשנה וחצי הקרובה . החלטתי לשגר לכם את הדברים שכתבתי. הם משקפים את תחושותי והלך רוחי בגלל האובדן של ארזי. סביר, שדבריי יישמעו לכם כרגע לא לעניין לאור התקופה הקשה המאיימת על חיי כולכם ועל כלל אזרחי המדינה מכל הבחינות. העתידן פסיג אמר, שבשעת משבר, עפ"י העבר, המין האנושי יודע לפתור בעיות והתחזית שלו, שהמשבר צפוי להימשך כשנה וחצי. רוצה לקוות שיחלוף מהר יותר. אני מתפללת לאלוהים שלי, שכולכם תצליחו לצלוח את התקופה הזו בשלום. מאחלת לכם בריאות, פרנסה ובשורות טובות . שימרו על עצמכם ועל משפחותיכם.

מאביבה, אמא של ארז פלקסר


מצרפת שיר שקיבלתי זה עתה – לעידוד:


שִׁיר עִידוּד / נֹעַם חוֹרֵב


זֶה שִׁיר עִידוּד

לְכָל מִי שֶׁמִתְחָרְפֵן בַּבִּידּוּד

לְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא בְּמַצַּב רוּחַ יָרוּד

לְכָל מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה אָבוּד


יֵשׁ לְךָ כָּרֶגַע שְׁתֵּי אֶפְשָׁרוּיּוֹת –

לְהִתְמַרְמֵר, לְהִישָּׁבֵר, לְהִיגָּמֵר

אוֹ לִחְיוֹת


יֵשׁ הֲרֵי דְּבָרִים שֶׁלֹּא בִּשְׁלִיטָתְךָ

יֵשׁ דְּבָרִים יוֹתֵר גְּדוֹלִים

מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ


וְאוּלַי מִסְתַּתֵּר בְּתוֹךְ כָּל זֶה סִיפּוּר

אוּלַי הַיְּקוּם מַעֲבִיר אוֹתְךָ שִׁיעוּר

וְהוּא שׁוֹלֵחַ לְךָ מֶסֶר, חָבוּי וּמְרוּמָּז -

לְהוֹרִיד אֶת הָרֶגֶל לְרֶגַע מֵהַגַּז

לְנַקּוֹת אֶת הַנְּשָׁמָה

לְהַסְדִּיר אֶת הַנְּשִׁימָה

לַעֲצוֹר וּלְהוֹדוֹת (יֵשׁ לְךָ עַל מָה!)


אָז זֶה זְמַן לְסַדֵּר בַּאֲרוֹן אֶת הַבְּגָדִים

לְבַלּוֹת יוֹתֵר זְמַן, רַק אַתָּה וְהַיְּלָדִים

לַחֲזוֹר לַחֲבֵרִים אַחֲרֵי שֶׁהִתְרַחַקְתָּ

לַעֲשׂוֹת בִּינְג' לַסִּדְרָה

שָׁאַף פַּעַם לֹא הִסְפַּקְתָּ


לִדְפוֹק מַגָּשׁ שֶׁל פִּיצָה

לִקְרוֹא כַּמָּה סְפָרִים

לִהְיוֹת עִם עַצְמְךָ

וְלִכְתּוֹב עַל זֶה שִׁירִים

לְהִתְקַשֵּׁר וּלְדַבֵּר

יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי דַּקּוֹת עִם אִמָּא

לִחְיוֹת פָּחוֹת הַחוּצָה

וְטִיפָּה יוֹתֵר פְּנִימָה


וְאִם זֶה לֹא עוֹזֵר

וְאִם אֲנִי חוֹפֵר

וְאִם אַתָּה אוֹמֵר:

״עֲזוֹב אָחִי, שַׁחְרֵר״

אָז שֵׁב בַּבַּיִת, וְיָאללָּה

תִּתְמַרְמֵר.



ביום ה־12.3.13 נשמעה דפיקה בדלת בשעה חמש בבוקר. לא היו לי כל מחשבות רעות, אך לא מיהרתי לפתוח הדלת אלא שאלתי מי שם. והתשובה הייתה "צבא."

עניתי כי אין בביתי חיילים וכי טעו בכתובת.

באותו רגע, עלה לנגד עיניי בעלי זאביק ז"ל, שלא פעם ולא פעמיים הזעיקו אותו ושלפו אותו מהבית באמצע הלילה לצבא בשנת 1982 כשאני עם שני תינוקות, אורן וארז. וכך גם זאביק השתתף במלחמת לבנון הראשונה (1982) וניצל בנס מפליטת כדור של חבר למחלקה.


הם שאלו, "מה, את לא אביבה פלסקר?" ואני עונה, "אני אביבה פלקסר." הם חזרו על הבקשה לפתוח את הדלת. פתחתי חריר ואז ראיתי אנשים במדים עם צבע ירוק ועם צבע כחול. ורק אז נזעקתי, מה ארז???" אמרו, "הוא נעדר," ואני: "היכן, בשטח שלנו?" ענו, "כן," ואחרי כחצי שעה אמרו "מת." למעלה מארבע שעות חלפו, עד שאיתרו את מסוק הקוברה שהתרסק, חרף העובדה, שהם היו חמש דקות מנחיתה מבסיס האם בפלמחים.


המסוק אותר לבסוף על ידי חרדי בשדה חיטה ברבדים ולא על ידי חיל האוויר!!!

בלילה הראשון אחרי האסון לא יכולתי להירדם. למען האמת - כמו מרבית הלילות עד היום.

לפתע, כמו בסרט, רצו לי בראש התמונות של חברים מהכיתה שלי ומהמחזור שנהרגו במלחמת יום כיפורים בהיותם בני 21, מבלי שהותירו משפחות: נמרוד כוכבי, יעקב חכים, אלון לנדסברגר, נתנאל גרשוני, נחום דינס, זילי זילברשטיין, משה אסטרייכר, אלי קלר וגם פסח זילברשטיין בן ה־25. המחשבה שעברה לי בראש היא, שבכל אסון יש עוד אסון גרוע יותר. הנה, להורים שלהם לא היה במה להתנחם ולי לפחות ישנו הנכד אורי, הבן של ארז!!! ואז גמלה בליבי החלטה, שאני צריכה להיות פה להורים החיילים, לפנות לצה"ל ולדרוש שכל חייל יקפיא את זרעו. זה מה שעבר לי בראש בלילה הראשון לאסון! הרגשתי שאני בת מזל שיש לי את אורי, נכדי.

ואומנם אני בת מזל עם אורקלה!

המוות אינו זר לי, כך גם האבל. כל אובדן מותיר אותך בתחושות של יגון, כאב, כעס ותסכול. אך ידעתי להתגבר על הכול ולהמשיך בחיים מאושרים, בזכות הכוח שנתנו לי ארבעת ילדיי המופלאים.

חלפו קרוב ל־30 שנה, ואני עדין כועסת על זאביק שקפץ לים אל מותו, לאחר שסיים לרוץ כשבעה ק"מ בצוהרי יום חורפי במיוחד. הלוא יכול היה לצנן גופו ולהתרחץ בספורטן??? אך עדיין, זאביק זכה לגדל ארבעה ילדים וגם למות במהלך הפעילות המועדפת עליו ובמקום שהוא הכי אהב - הים.

עם ארז התחושה שלי שונה. הטיסה לא הייתה מעולם פסגת חלומותיו, ובוודאי לא על מסוק קרב. ולמות באימון שגרתי מפני... שבין השאר לא היו מודעים בחיל האוויר לאפשרות של התפתחות סדקים בלהבים של רוטור הזנב???

לאבד בן, איך לומדים לחיות עם תחושת הריקנות הזו בפנים? ושארז לא יגדל את בנו אורי ולא יביא לו עוד אחים? ומירבוש- מה עליה?? כל כך כבד על הלב.

החיסרון של ארזי קשה. וככל שעובר הזמן התחושה קשה יותר. בלילה באים הכאבים, מחשבות, כעס על חיל האוויר שלא שמרו על בני ארז ועל נעם רון אשר נתנו בחיל האוויר אמון מלא.

ברגעי בדידות ושקט - שהם רבים - הבטן מתכווצת מכאבים ומגעגועים נואשים ומרצון עז להרגיש פיזית את ארזי שלי, לחבק אותו, לנשק אותו.

כל איזכור בתקשורת על חלל מתאונת דרכים, מפיגוע ובוודאי מחה"א מפוצץ אותי ומחזיר אותי מחדש לאסוני. מתקשה להשתחרר מהכאב, שתחווה המשפחה השכולה החדשה.

נגזר עליי להמשיך להיות העץ החזק שאף פעם לא נשבר, למרות שאני מודה, בא לי הפעם לזעוק. להתפרק...


חרף מה שאמרתי, שמחה לשתף אתכם, כי כעת, אחרי שבע שנים מאסוני, חל שינוי מעודד בחיי. לאחרונה הבחנתי, שאני לא ממהרת לעבור לגל של דיבורים ברדיו במקום מוסיקה שמחה ושירים ישראלים. וגם מצליחה להבחין בפריחה אדומה, בשדה מוריק ובמים השוצפים בנחלים, אם כי עדיין בחצי עין.


את השינוי בי, אני יכולה לזקוף לאלוף עמיקם נורקין. ומדוע?

האלוף נורקין היה אמיץ וכנה, להודות בכתב על התרומה שלי לחהא ולפרט בכתב את השיפורים, שבוצעו בחה"א, לקידום בטיחות חיי טייסים, בעקבות השיח ביננו והחוברות שהפקתי מאז האסון. המכתב מדבר בעד עצמו. הקדשתי שש וחצי שנים, יומם ולילה, לקידום בטיחות חיי טייסים, תוך כדי הזנחת בני משפחתי, וכפי שציינת, עמלי נשא פרי, כי היה, מי ששם בצד את האגו החילי, הסתכל באומץ ,בפתיחות ותבונה למציאות שמשתקפת מאותם דברים שהצגתי לחה"א, ללא ניסיון להתגונן או להתכחש, אלא מתוך רצון כן לתקן בחה"א, את הכשלים שחשפתי.


הלוואי, ותצליח לטעת את הגישה הזו שלך באנשים בחייל, לתמיד, ולא רק לתקופתך.

הגישה שלך, להקשיב קשב רב וללמוד מכל מי שניתן ללמוד, מבלי לחשוב, שכל החוכמה והיידע המקצועי, נמצא רק בחהא, ומבלי לחשוש מפגיעה במוניטין של חה"א - ראויה להערכה. בכך חיזקת את עוצמת חהא ושימשת דוגמא למוסריות, ערכיות ואנושיות לסובבים אותך.

שיתפתי אותך, כי הפגיעה הנפשית הקשה מהקובראים, בהובלת נחמיה דגן, צרובה לי ומעיקה עלי מאד כל הזמן. התייחסו אלי כ'בוגדת' והם ה'פטריוטים'. לא יכולה לסבול זאת. אמר מי שאמר, ולא יודעת מי ש'פטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל' - מעורר מחשבה, לא כן?

אין דבר יותר מקודש מערך חיי אדם ואין דבר יותר פסול מהתנהגות הטייסים כלפי, שקבלו את אובדן בני ארז בהשלמה ובאדישות, ובפרט של הקובראים (טייסי הקוברה המבוגרים), שלהם חשוב לא לפגוע בתדמית חה"א מהצורך לחשוף את ה'אמת' בחקירה ואת מלוא הכשלים. וזה אבסורד. איך תימנע התאונה הבאה?

ואתה האלוף נורקין, הבנת זאת ומנסה כעת לחנך את הטייסים להטיל ספק בכל תאונה לתחקר 'אמת' ללא הסתרות, גם אם זה כרוך בהודאה על כשלים ולשנן להם כי כל תאונה היא ברת מניעה.

כעת אני במשימה של להפיק ספר, אתר אינטרנט www.erezflekser.com. וזה שוב גוזל ממני אנרגיות במקום לילדיי ונכדיי. אני מצטערת שזה כך, אך אינני יכולה אחרת.

לא אוכל לסיים מבלי להתייחס למציאות הישראלית. החיים שלי נפגעו מהותית אחרי איבוד ארזי שלי. ומאז עורי נעשה חשוף הרבה יותר לכל מה שקורה במדינה. המצב מטורלל. ההידרדרות המוסרית במדינתנו צורבת בבשרי החשוף. אם אנו רוצים מדינה נקייה ,מדינה שמוקיעה מתוכנו את תרבות השקר, המרמה והשחיתות, אנו זקוקים להנהגה, שתיתן דוגמא אישית ותקיים ערכים של יושר, צדק, מוסר ואנושיות, תכיר בקיומו של המיעוט ותוקיע את תרבות השקר בכל המיגזרים. מצפה לחמלה לאדם באשר הוא אדם.

האם ההנהגה עשתה ועושה הכל כדי להבטיח את עתיד ילדינו ונכדינו??



רונה קינן בשירה 'הזמן הזה' (2.43) מצליחה לבטא גם את הלך הרוח שלי .

הזמן הזה הוא זמן של כפור

זמן מאובק, זמן לאחור

העת הזו היא עת רעה

עת אל-אמת, עת בלי מראה

הזמן הזה הוא תאונה

עכשיו תבוא המנגינה

כולם ביחד עכשיו

לה לה לה לה לה לה


אמר דוד בן גוריון במגילת העצמאות 14.5.1948:

"מולדת אי אפשר לקנות בכסף או לכבוש בחרב, צריך אתה ליצור אותה בזיעת אפיך... מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים."

וגם אמר דוד בן גוריון לחבריו הדתיים:

"אני חייב להגיד לחברי הדתיים, כל ניסיון לכפות עלינו דברים שאין אנו רוצים בהם, יכשיל התנועה הציונית, יכשיל מדינת ישראל, ויגרום נזק עצום לדת. ויוריד קרן המסורת בקרב העם. כולנו מחבבים את התורה וגאים בה. אבל התורה ניתנה לישראל ולא ישראל - לתורה."


לסיום השיר "למדני אלוהי" מילים לאה גולדברג. לחן ושירה דלית מעיין. (4.22)



64 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ימים אחרים, ימים של סגר ובידוד // אביבה מגנום דודתו של ארז

7 שנים בלעדיך ארז (12.3.20) כבר חודשיים כמעט שאנו מזמזמים בזום חוגגים ומתאבלים בזום בין קרבה לריחוק בלי נישוק ובלי חיבוק הרצאות שיעורים ומפגשים מרצים מנחים ומאזינים. ואתמול יום זיכרון. ב20:30 הצטרפתי

אני, ארז פלקסר, לא רציתי למות // אביבה פלקסר [על רקע יצירה של אלבינוני]

לָמוּת צָעִיר, לָמוּת לֹא רָצִיתִי, רָצִיתִי לִחְיוֹת, רָצִיתִי לַחְווֹת אֶת הַחַיִּים, רָצִיתִי לְמַצּוֹת אֶת הַחַיִּים. מְאוֹד רָצִיתִי. כָּעֵת, בְּמוֹתִי, מְבַקֵּשׁ שֶׁהַשֵּׁם שֶׁלִּי, אֶרֶז פְלֶקְ