דברים מגל, חברה של מירב

עודכן ב: 26 יול 2020

חמש שנים בלעדיך ארז (12.3.2018)


בכל פעם שאני מקריאה לאורי ספר ומגיעה שורה שמזכירה את אבא, או את אבא ואמא, אני חושבת לרגע לדלג לשורה הבאה. משתהה, כל כולי רוצה שלא לבטא את המילה. ואז אני בולעת רוק ובכח, עם טעם מר- חמוץ בפה, אני הוגה את המילים וממשיכה לדף הבא.


בכל פעם שאורי ואני שומעים שיר או רואים טלויזיה והדמות מדברת על אבא, או על הורים, עולה בי צורך עז לקפוץ מהמקום ולכבות את המכשיר. לאטום לאורי את האזניים. צורך בלתי נשלט לגונן עליו. להרחיק אותו מהמילה הזו. מהמשמעות שלה. שלא ירגיש חוסר. שלא ייחשף לריק.


בכל פעם שאני אוספת את אורי מהגן, אני קצת שונאת בלב שלי, ממש עמוק, את האבות שמגיעים לאסוף את הילדים. את הילדים שרצים אליהם בזרועות פשוטות. ובאותו רגע, כל עצם בגוף, כל אינסטינקט בנפשי, דוחק בי לכסות את עיניו. שלא יראה. שלא יכאב.


מירב לא עושה את זה. ברגישות אינסופית, בדיוק מעורר השראה, בעדינות של חוטי משי בלתי נראים, היא מובילה את אורי דרך החיים והמציאות, במפגש אמיתי, ועדיין שומר ומגן על נפשו הרכה והטהורה. אני רואה את זה מהצד. יום יום. מעריצה, מתפעמת, מתפלאת, מנסה ללמוד את צעדיה הבטוחים. וחושבת לעצמי בלב, איזה מזל יש לו לילד הזה. שנולד לה. לאמא שמבינה, באופן כמעט פלאי, ובלי הכנה מראש, איך לקחת אותו יד ביד, באיזון הנכון כל כך, דרך הכאב ודרך השמחה. דרך האין ודרך היש. אני לא יודעת איך היא עושה את זה. יתכן שארז מכוון קצת מלמעלה, שומר עליהם. ובכל מקרה, רק מי שמביט מאד מקרוב, רק מי שעומד איתם מאד בשקט, יכול להבחין בהתרגשות בדבר העדין והמופלא הזה- שהוא ההורות שלך.

1 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול