"יש שמאלנים מורכבים" // רלי פנחס // נטע פוד לוין. הקריאה אביבה

4 שנים בלעדיך, ארזי שלי (12.3.2017)


יש שמאלנים מורכבים לזכרו של ארז פלקסר ז"ל (שלא הכרתי) מאת רלי פנחס:

דרור פויר, איש שמאל, כתב לפני כשלושה שבועות במרץ 2013, בעיתון "גלובס" טור בשם "שמאלנים, נמאסתם"........


חשבתי על הטור של פויר הרבה כי הוא מבטא את מה שגם אני מרגישה. אתמול, ערב יום הזכרון לחללי צה"ל, חשבתי עליו עוד יותר כי נזכרתי ברס"ן ארז פלקסר ז"ל, טייס המסוקים שנהרג ליד קיבוץ רבדים לפני כחודש, יחד עם סא"ל נועם רון ז"ל. התאונה קרתה ב-12 במרץ, הטור של פויר התפרסם ב-23 למרץ. ממרחק של חודש שני הדברים הלא קשורים האלו- התאונה והטור- הצליחו איכשהו להיכרך אחד בשני בתודעה שלי.


ממה שהבנתי ארז פלקסר, שלא הכרתיו, היה שלום עכשיוניק. בראיון שאמא שלו נתנה לאחד ממוספי העיתונים (ידיעות אחרונות), היא סיפרה שהוא ביקש העברה למערך התובלה. הייתה לו בעיה עם ההפצצות בעזה, עם הסיכולים הממוקדים ועם הפגיעה באוכלוסיה חפה מפשע. בצבא ענו לו שחיל האוויר זה לא תוכנית כבקשתך. ארז נשאר, ועשה את העבודה שלו הכי טוב שהוא יכול (כמו גם את העבודות שלו באוניברסיטה- הוא היה מצטיין בחוג לפיזיקה וגיאו פיזיקה באוניברסיטת תל אביב).


כשאמא שלו שאלה את מפקדיו איך נתנו לאחד מהשמאל להפציץ בעזה- אמרו לה שזה לא קשור. בחיל האוויר יש מכל המגוון. אין לי ספק שאם ארז היה נורא רוצה הוא יכול היה לסרב. אף אחד לא עושה כלום בניגוד לרצונו, תשאלו את הטייס ופעיל השמאל יונתן שפירא.


וזאת הנקודה שבה המוות של ארז פוגש את הטור של פויר: יש גם שמאלנים מורכבים, ולא כולם חברים במקהלת השתו-לי-אכלו-לי. אולי לא כל כך שומעים אותם כי ביום יום הם עסוקים בלרוץ הביתה בערב בשביל להספיק את המקלחת של הילד. ובדרך מרימים טלפון לאשה לבדוק אם היא צריכה משהו מהסופר. ובלילה מאוחר, אחרי שהם סיימו את העבודה שצריך להגיש לאוניברסיטה, הם לא שוכחים להכניס את הסרבל טיסה לתיק כי מחר יום מילואים. ורק בסוף, לפני שהם מכבים את האור ואחרי שהם מתפללים ששום כדור לא יפול להם בג'אגלינג המטורף הזה של החיים, הם לוקחים כמה דקות בשביל להתלבט.


ואז הם אולי חושבים שאין להם מונופול על המוסר והצדק. ואז הם מייסרים את עצמם בשאלות כמו: איפה נגמרת ההגנה ומתחילה התוקפנות? והאם סיכול ממוקד הוא פעולת מנע הכרחית או פקודה בלתי חוקית בעליל? ואיך ניתן לדעת דבר כזה מראש?


ואחר כך הם תוהים אולי הדילמה המוסרית שתולה בכלל בקונטקסט רחב יותר מאשר השאלה אם הפקודה שקיבלו חוקית בעליל או לא. כי הרי מוסרי- זה גם להחזיר את החוב למערכת שהשקיעה סכומי עתק כדי להפוך אותם לטייסים. מוסרי- זה גם לעשות את העבודה שלהם. מוסרי- זה קודם כל להכיר בכך שיש לנו זכות להגן על עצמינו. מוסרי- זה להטיל כל הזמן ספק. גם בספק עצמו.

יש שמאלנים כאלה, שמאלנים מורכבים. אף פעם לא פגשתי את ארז פלקסר ז"ל, אבל אני מרגישה שכזה הוא היה. ואני רוצה להצדיע לו, כי מגיעה לו כל ההערצה שבעולם.



לרלי (שאיננה מכירה) ולה בלבד, מנטע

קראתי את הכתבה שלך המוקדשת לארז אותו אני דווקא כן הכרתי והצלחתי לדמוע בעקבותיה כי מה שכתבת ממש נכון.

ארז היה כל כך צנוע ולא האמין שיסיים את קורס הטייס ולכן אני משערת שהוא לא הקדיש לכך מחשבה עמוקה. הוא מעולם לא חלם להיות טייס.

לא היו לו מטוסי צעצוע ופוסטרים של מטוסים. אם הוא היה חושב על זה לעומק אני משוכנעת שהוא לא היה הולך לקורס טייס.

הזמן עבר וארז התקדם בשלבי הקורס. לקראת סיום הקורס הכרתי אותו. הוא היה משוכנע שהוא לא מתאים לקורס. הוא לא אהב לטוס. הוא הרגיש, שהוא לא טוב בזה ושבטח ידיחו אותו לקראת הסוף- ארז סיים את הקורס בהצטיינות.


בארוחה משפחתית אחת, חבר של אמא של ארז שאל, מה דעתנו על הבעיה הפלסטינית. אני ציטטתי ברוב טיפשותה של ילדה בת 19 את האימרה השפלה כי מוטב לזרוק את כולם לים. ארז אמר לי, שהוא לא יודע אם הוא יכול להמשיך לראות אותי יותר. אמרתי לו - מה עם קבלת השונה? תשלים עם העובדה שלא כולם חושבים כמוך. הוא אמר שהוא מנסה להיות טולרנטי, אבל יש דעות שהוא לא מוכן שישמעו. בסוף הוא "סלח" לי.

אני חושבת שהוא פשוט הבין, שדיברתי מתוך בורות. הוא ניסה לשאול אותי שאלות ולבחון עד כמה אני מעורה במצוקה הפלסטינית ובעוול שנגרם להם במרוצת השנים. עד כמה ששאל, הבין, שאני לא יודעת דבר. אני באותה תקופה התחברתי לאמירות של ז'בוטינסקי. הייתי כל כך ציונית, שהרגשתי שאין לוותר על שטחים. כל כך אהבתי את הארץ והאמנתי בכל ליבי בארץ ישראל השלמה. הערצתי את המתנחלים ששומרים לנו על הבית (היום החשיבה הזו כל כך רחוקה מהדעות שלי).


השתדלנו לא לדבר הרבה על פוליטיקה אבל אם זה כבר עלה, כל פעם שדיברתי ימינה מידי והוא הביע את מורת רוחו, הייתי עוקצת אותו על כך, שלפחות אני לא לוחצת על ההדק ואם הוא כל כך פציפיסט אז למה הוא טייס שמשקיע כל כך הרבה זמן בגוף לוחמני? הוא אמר, שמישהו צריך להיות זה שלוחץ על ההדק ואני לא יכולה להאשים את מי שעושה את זה, כי זה המחיר, על מנת לשמור על ביטחוננו.


קראתי פעם מאמר לפיו חשוב שיהיו שמאלנים פציפיסטים בצבא, שיפקחו על כך שהדברים לא יהיו קיצוניים מידי. חשבתי על ארז.


אחרי שארז סיים את הקורס הוא תמיד אמר שהוא לא יכול לעזוב את הטייסת כי הצבא השקיע בו מיליון שקל בהכשרה ולכן הוא לא יכול לנצל את ההשקעה ופשוט לברוח. ארז האמין שהוא חייב למדינה.

אני חושבת שבעיקר הוא לא הרגיש בנוח שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומו. הוא לא רצה "לדפוק" אחרים. הוא העדיף לעשות את העבודה בעצמו והקריב את כל כולו לצבא, שהוא גוף שכל כך לא קשור למי שהוא היה.


ארז סיפר לי באחד מהימים שהוא מתייסר מאוד בטייסת. חשוב להבין, ארז לא היה איש של מילים. אם הוא דיבר זה היה בעיקר תיאוריות, פוליטיקה ודברי חוכמה. ארז כמעט ולא דיבר על עצמו. לשמוע מארז שהוא סובל בצבא היה מאוד קשה והעצים שבעתיים את המצוקה בה היה שרוי.

הוא לא קשור לגוף הזה. את זה ידעתי בעצמי. הוא הגיע לאן שהגיע רק בגלל שהוא גאון.

ארז החליט שמוטב לו לעבור למערך התובלה. מוסרית המעבר יקל עליו. הוא הגיש בקשת מעבר. אני חייבת להדגיש שזה כל כך לא ארז. ארז מעולם לא ביקש לו דבר. הוא לא ציפה לכלום מאף אחד והסתדר לבד. הוא לא הרגיש בנוח לשים את עצמו במרכז העניינים ולבקש בקשות עבור עצמו. הגשת הבקשה לעבור לתובלה הייתה מאוד קשה עבורו, אך לבסוף הוא הגיש אותה והגיע לוועדה שבחנה את בקשתו. ארז היה מאוד מתוח באותם הימים. לא ראיתי אותו אף פעם כל כך נסער וכל כך נרגש. לרוב ארז היה אדם די אדיש.


אני לא אשכח את היום שהודיעו לארז שהבקשה שלו נדחתה. הוא נכנס למיטה תשוש ועצוב וכואב. אני חושבת בדיעבד שאם היו מקבלים את הבקשה שלו הוא היה נינוח יותר ואני בטוחה שככה החיים שלו היו ניצלים. קשה לי עם זה.

החברים של ארז התחילו להשתחרר וטסו להודו ודרום אמריקה. גם אני טסתי לטיול אחרי צבא וחזרתי. חוויתי, ראיתי, התנסיתי. הוא עדיין באותו מצב. באותה שליחות מסריחה שאיכשהו הוא נקלע אליה.

ארז לא רצה לקחת חל"ט כמו טייסים אחרים ולנסוע טיפה כי הוא רצה לסיים כבר את השירות הסדיר במועד ולא לדחות אותו.


ארז אהב את הטבע. הוא נולד לטייל ולחוות.השירות הצבאי הארוך מנע את זה ממנו. ארז טייל בעיקר בארץ והספיק גם לעשות כמה טיולים בחו"ל. הוא אהב לטייל בארץ אבל אני משערת שאם הצבא לא היה מכפיף אותו להיות פה, הוא היה רואה יותר את העולם הגדול.


ארז ביצע את השירות הצבאי שלו על הצד הטוב ביותר. הוא היה מסור לתפקיד. לחברים.

קשה לי שנגזר עליו להיות כל כך הרבה שנים בצבא בפרט, שחייו היו קצרים כל כך. ארז נהרג בגיל 31. הוא הקדיש 8 שנים לצבא סדיר. מנסיבות מותו אני מבינה שהוא המשיך לעשות מילואים. יותר מרבע מחייו הוא היה בצבא ובעצם כמעט כל חייו הבוגרים.


ארז הוא האדם הכי חכם חכם שהכרתי. ארז עשה פסיכומטרי בכיתה י"א ובלי ללמוד הוא קיבל ציון שקרוב ל-800. בתקופה בה אני חרשתי את חיי לפסיכומטרי (בערך שנתיים אחריו) הצצתי בספרים שלו וראיתי שהוא דילג על כל שעורי הבית. למעשה הספר שלו נראה נקי וחסר קשקושים. כאילו קרא אותו בחטף.

כל דבר שארז נגע בו הפך לזהב.


ארז חסר לי אפילו שלא דיברתי איתו בשנים האחרונות. פשוט היה לי נוח שהוא בחיים שלו ואני בחיים שלי ומידי פעם אני מקבלת עדכונים ואני יודעת שטוב לו.


המוות שלו מחזיר אותי למי שהייתי פעם. למי שהוא היה. והוא היה אחד האנשים הכי מצפוניים שהכרתי.

ארז היה בן הזוג שלי מגיל 19 עד גיל 24. הוא היה מאוד קרוב אלי באותן השנים ואני יכולה לציין בוודאות שהוא שמאלני מורכב.

נטע

19 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

"הזמן הוא זמן של כפור"

7 שנים בלעדיך ארזי שלי, בצל הקורונה (12.3.2020) אל מוקירי ארז, נאלצנו לבטל את האזכרה ב-12.3.2020 בשעה עשר בבקר, בגלל הקורונה שהחלה לצבור תאוצה, בגלל מזג האוויר הסוער שהיה צפוי ובגלל השבתת הלימודים בב