למה לא תאמרו בטקסים-במותם ציוו לנו למנוע תאונות בנות מניעה מכל מין וסוג וגם צוו לנו את השלום?

עודכן ב: 19 אוק 2020

חמש שנים בלעדיך, ארזי שלי (12.3.2018)


אני מאמינה, שארז מגחך למשמע הדברים שאומרים בשמו בימי זיכרון –'שבמותו ציווה לנו את החיים' .

ארזי שלי תאב חיים, וגם ידע למצות את החיים ולנצלם עד תום, ולא היה לו כל רצון למות, בשביל שאחרים, יחיו במקומו. רצה לאהוב את מירב ולגדל את אורקלה שלו ולהביא לו אחים. זה מה שרצה. ארז חגג את החיים בדרכו בצנעה בשקט , בלי רוח אך עם הרבה סקרנות ועשייה.

אהב את החיים הפשוטים ואת החיבור לארצנו ולנוף ארצנו.


אסיה, קצינה ששרתה איתו ובתקופה מסוימת התגוררה יחד עימו בדירה שכורה, ספרה לי, שאהב את שירי מאיר אריאל והירבה להקשיב לשיר שלו – 'מודה אני לפניך'. השיר כנראה שיקף את תחושותיו הטובות של ארזי שלי ממהלך חייו.

מודה אני

לפניך ולך

על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה

שעשית עמדי

ועם ביתי

ועם קרובי וידידי ועם בני עמי

ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם

אשר בראת.


המדינה דואגת לטפח את מיתוס השכול ואת מיתוס גבורת הנופלים., בעזרת שירים, טכסים, נרות זיכרון, פרחים, שירת התקווה , עמידת דום בצפירה ונאומים חוצבי לבבות ביום הזיכרון, הרבה מלל נאמר בשם המתים וסיסמאות על גבורה בנאומים חלולים בבתי הקברות עם קלישאות. האם באמת הילדים שלנו, בשנות האלפיים, רוצים לקדש את המנטרה, שלכאורה אמר טרומפלדור- "טוב למות בעד ארצנו" - המנטרה של טרומפלדור משרתת את המדינה והיא בניגוד מוחלט לערך האדם ולקדושת החיים.

מעולם לא שמעתי את המנטרה ההפוכה כי "טוב לחיות בעד ארצנו".


המדינה מאדירה את רגעי המוות של אחדים, בעזרת כיתוב אחיד על המצבות, שהופכות את הנופלים כולם לגיבורים, שמסרו נפשם על קידוש השם. ולא היא. מבין הנופלים, יש שנהרגו בתאונות דרכים, ובתאונות אימונים שלא מחויבות המציאות.


המדינה מאדירה את זכר הנופלים ואת התרומה האצילית שלנו, ההורים השכולים, בהקרבת הבנים בחינוך, בהנצחה ובתרבות בכך שהפכה את בנינו דוגמה לדורות הבאים, ומכאן משבר המשמעות אותו חוויתי, שארזי שלי נהרג בתאונה 'ברת מניעה' בגלל מחדלים ולא כי היה גיבור.


כך אמר השופט פולקמן במשפט הכבל ב "בתאונות האימונים, נסיבות המוות הן בדרך כלל אומללות, חסרות משמעות קולקטיבית, נעדרות גבורה. התאונה היא אירוע הנוגד את ערך הגבורה ומבטל את מקצועיות הזירה הצבאית והאמון בה. יש בה מחדל, כישלון. המוות מתברר כמשהו שיכול היה להימנע"


עומק המשבר שלי גדול במיוחד - המשבר - הפער בין האמונה שלי ושל הציבור בחה״א לבין מה שהתגלה לי במציאות.


כך למשל אמר אל"מ (מיל') משה גבעתי, בחוות הדעת שכתב על מארב שבו נהרג בין השאר סמ"ר דביר מור-חיים: "... מקריאת דו"ח הסיכום עולה ההפך הגמור... האסון ... לא קרה מעצמו אלא נגרם כתוצאה מחוסר משמעת, חוסר מקצועיות ורשלנות מקצועית של מפקדים בכל הרמות". וכך גם נתגלה לי בתחקיר אסוננו.


אני מחפשת כבר חמש שנים משמעות למוות המיותר של ארז, משמעות כזו, שתיכפה על האסון להלום את המימרה "במותם ציוו לנו את החיים", בכך שיעשו אותו לאסון האחרון – אך עדיין לדאבוני, לא הצלחתי. אחרי התאונה של ארז קרתה התאונה של דודי זוהר.


למה לא תאמרו בטקסים "במותם, ציוו לנו, למנוע תאונות 'ברות מניעה' מכל מין וסוג". מדוע לא מושמעת אמירה בטקסים על מחויבות המדינה לשמור על חיי ילדינו, אותם הפקדנו לה. ועל המחויבות של הצבא להטמיע בתוך האירגון, ש'תאונות ניתן וצריך למנוע.


מכאן, ליד הקבר של ארזי שלי, שכל כך חסר לי, אני פונה לצבא לרבות לחהא :

אנחנו כולנו מצדיעים לכם על השליחות שלכם בשמירה על הישראלים, אך אינכם יכולים להתעלם מכך ש"תאונות ניתן וצריך למנוע" מכל סוג ומין.

הנכם נדרשים לתרבות של לקיחת אחריות אישית בתאונת אימונים 'ברת מניעה' ולבקש סליחה מהמשפחה.

זה אתגר נפשי לבקש סליחה, צריך לגבור על הגאווה, על האגו, להכיר בטעות שנעשתה וללמוד להשתפר. לבקש סליחה איננה חולשה. בקשת הסליחה דווקא מעידה על עוצמה, ואני מקווה, שזו תהפוך לנורמה בצבא לרבות בחהא .


מדוע תאמרו – "במותם ציוו לנו את החיים". למה לא תאמרו "במותם ציוו לנו את השלום"

מדוע בנאומים חוצבי לבבות ביום הזיכרון, אין כל אמירה אופטימית לתקווה לשלום, אלא תמיד, נימה של נקמה באויבנו.

כולי תקווה ,שההנהגה תתניע תהליך, ליצירתו של עתיד טוב יותר לישראלים.

ואני קוראת מפה לנשים, שתצטרפנה לתנועת הנשים למען הסדר מדיני, שאיננה תנועה פוליטית. תאמינו בכוח הנשי ליצור עולם טוב יותר לילדיכם ולנכדינו, בדומה לשינוי שחוללה תנועת ארבע אמהות.


'אם' של רוטבליט שר קראוס

מילים: יענקל'ה רוטבליט

לחן: שמוליק קראוס


עד מתי תאכל החרב

אלוהי המלחמות

עד מתי נשגה בחלומות

בואי נהיה וניתן להיות

בואי נחיה וניתן לחיות.


אם

אם רק תביני

אם רק תאמיני

זה לא בשמיים

הושיטי ידיים

אם...


אברהם היה אבינו

לא היית בן יחיד

זה קורה במשפחה תמיד

מי שפעם לחם יעיד

מלחמה אין בה שום עתיד


אם

אם רק תביני

אם רק תאמיני

הושיטי ידיים

זה לא בשמיים


יש דרך נפתחת

בואי, בואי ביחד

זה לא בשמיים

הושיטי ידיים

אם...


אז יגור זאב עם כבש

ונמר עם גדי ירבץ

ועבדאללה אז ישב עם כ"ץ

זה אפשר עם קצת מאמץ

אף אחד לא יחטוף שבץ


אם

אם רק תבינו

אם רק תאמינו

הושיטו ידיים

זה לא בשמיים.


אם...


רציתי פשוט, אה, לספר לך משהו

אחר כך חשבתי שכולכם רוצים לדעת, או לשמוע

אז ככה...


ארז שלי נקלע לקורס טייס. לא חלם להיות טייס, רצה להגיע ל-669. היה משוכנע לכל אורך הקורס, שמדיחים אותו. כמו רוב החניכים בקורס רשם בראשיתו, שהוא רוצה להיות טייס קרב .מאוחר יותר, כך מצאתי בתיק האישי, בקש להיות טיס מסוק ולכן גם לא עבר מבחני טיסה למטוס אלא למסוק בלבד. נקבע שיהיה טייס מסוק קרב קוברה.

כשנה מתום קורס טייס בחודש דצמבר 2002, אחרי שלב של אימונים במסוק הקוברה [קא"מ] והיכרות עם המשימות של מסוק הקרב, הרגיש שמקומו לא עם טייסי הקרב. כטייס קרב, המשימה שלך בין היתר להשמיד אויב ותשתיות אויב, תוך שמירה על נורמות מוסריות. ולארז, זה היה קשה. הוא העדיף לראות עצמו בסוג משימות אחר. הוא בקש העברה למערך התובלה, בקשה חריגה. הוא הועלה לוועדה, שדנה בעניינו וכך נכתב בין השאר בסיכום ועדת הערכה לסגן פלקסר ארז:

-רמח קצינים מתרשם מקצין ערכי ואמיתי אשר מתבטא בבגרות ובכנות. ..

-ארז עושה רושם של קצין לא תחרותי ועל כך יעידו חוו"ד דעת לאורך כל דרכו החל ממבדקי קורס טייס- ארז מחפש את ההצלחה אך לא את ההצטיינות והמקום הראשון.

-לאורך דרכו בקורס טייס, הקצין מתחיל שלב חדש עם קשיים ומסיים טוב-כדוגמה -סיום קורס טייס בהצטיינות.

גם את דרכו במערך הקוברה החל לא טוב- הצליח במבחן השלישי. ולכן קשה לקבוע היום שלא יצליח להתמודד עם הקשיים ולהשתלב במערך המסק"ר.

-בשל כל אלה מעריך רמח קצינים שסיכוייו להצליח בתובלה דומים לסיכויי הצלחתו בטייסת הקוברה ולפיכך ימשיך לטוס בטייסת הקוברה."

בע"פ נאמר לו– שאם יחליט לא להישאר במערך הקוברה– לא יהיה טייס.

ארז האמין לדבריהם, ומבחינה מצפונית לא יכול היה להרשות שכך ייקרה, כי בדבריו אלי, השקיעו בו מיליוני שקלים בהכשרה.


למדתי לדעת, שכל טייס אחרי שנתיים בטייסת, מקבל תפקיד נוסף למשך שנתיים - הצ"ח

כך התמנה ארז בשנים 2004-2005 כקצין הדרכה לסימולטור פעימת לב בחצור. התפקיד הזה היה תפור על ארזי. ואני, אביבה מודה לחהא, שארז שרת בתפקיד, שכה נהנה ממנו ושהביא למיצוי את כישרונותיו ויכולותיו. אני רוצה להודות למפקד שבחר בו לתפקיד זה [ מי זה?] ולאותם מפקדים[ שאינני יודעת מי הם ] שקבלו את ההחלטה הנבונה, לאפשר לארז להישאר בתפקיד הזה חמש שנים עד לסיום השרות בגיל 27. אין ספק, שזה הפרק החשוב בחייו של ארז כטייס, שאותו ממש אהב. העובדה שארז עסק בתחום של הדרכה, שאותו אהב מאז ומתמיד, נותנת לי מעט נחמה. כדי לבצע את המשימה של אימון טייסים בסימולטור, נזקק ארז למדריכות/מדריכים סימולטור שהיו משכמם ומעלה.


בסיום התפקיד, שזה היה בסיום השרות שלו ב12.2007 כתב מפקד טייסת סימולטורים בצורה מאד לקונית ומצומצמת כי ארז עשה את תפקיד מפקד מרכז הדרכה מצוין, באופן מקצועי וטוב, תוך איכפתיות רבה לרמת האנשים המודרכים. גם בממשק עם הטייסת היה פלקסר אכפתי זמין ונכון לצרכי הטייסת"

הדברים האלה שנכתבו, ממש אינם משקפים את העשייה היוצאת דופן של ארז במסגרת התפקיד. וחבל.

שמעתי על ארזי דברים מופלאים, ממדריכי ומדריכות הסימולטור בפלמחים ובחצור ומהקצין הטכני של הסימולטורים בפלמחים, ירקוני. התחושה שלי מדבריהם, שארז פעל בתפקידו בצורה יוצאת דופן. אני שואלת עצמי, האם יתכן שהם הגזימו בדברי השבח??


כך כתב י"ק, טייס מטוס קרב ששרת במקביל לארז, כמפקד הדרכה בפעימת לב ב2005 . "מעבר למקצועיות הרבה והבולטת של פלקסר במחצלת, הוא בלט בדאגה שלו למדריכות ובהשקעה בהן, בהשקעה חסרת הגבולות בתפקיד, במסירות לתפקיד, בחשיבה היצירתית ומחוץ לקופסה ובעיקר ביחסי האנוש הנהדרים, בחיוך הקבוע ובהומור הציני המשובח."


ירקוני הקצין הטכני מספר

מ- 2005 ועד לסיום שרותו בחה"א ב-12.2007 נשא ארז ב3 כובעים ולכן היו לו 3 מפקדים, קצין הדרכה ב'פעימת לב' בחצור, קצין הדרכה בפלמחים של שני סימולטורים,סימולטור מובילים בפתוח רפא"ל וסימולטור מקושרים בפיתוח אלביט וטייס במערך הקוברה. איוש מורכב כדברי ירקוני.

שני הסימולטורים האלה רק סיימו את הפיתוח שלהם בתעשיות הביטחוניות והיה צריך להביא אותם לכשירות מבצעית. והיה זה ארז, שפעל נמרצות ובעקשנות להביא אותם לכשירות מבצעית יחד עם ירקוני .


בדיונים הטכניים מתגלה מיד, שלא רק אני מבין בעניינים טכניים אלא גם פלקסר מבין. בהתחלה זה אפילו עצבן אותי שהוא יודע לפחות כמוני אם לא יותר טוב. הייתי משוכנע שלמד הנדסה. וכעת אתם אומרים שלא למד הנדסה?! היה לו המון יידע בעניינים טכניים וניכר שנמשך לנושאים הטכניים.

הפתיע אותי, עד כמה ידע לשאול את השאלות הנכונות וגם לתת פתרונות - הבין את ארכיטקטורה של המאמן. לא היה מקבל חצאי תשובה.


פלקסר הגיע עם המון מוטיבציה לפעול ולקדם דברים. ההתייחסות הזו של פלקסר לתפקיד הייתה חריגה בנוף ולא מובנת מאליה. כי הטייסים האחרים, שהגיעו אחריו באו לבצע תפקיד ת"ש[תנאי שירות]. הם אמרו בריש גלי שבאו לעבוד אך לא לקרוע את עצמם. ארז נהג אחרת.

מפקדי הסימולטור ב 2 הבסיסים לא הכירו את תחום מערכות נשק בהיותם אנשי מסע"ר ולכן השאירו את הזירה הזו רק לפלקסר. איש לא התערב לו בעבודה. איש לא השפיע עליו ואיש לא עזר לו. הוא בנה DATA BASE לכל התקלות והליקויים, כי המאמנים הגיעו עם המון תקלות ועד שלא נפתרו כל התקלות, לא הוזמנו הטייסים לאימון. ארז היה עצמאי לחלוטין בעבודתו וניהל את עצמו לבד. פלקסר היה one man show כדברי ירקוני.



31 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

"הזמן הוא זמן של כפור"

7 שנים בלעדיך ארזי שלי, בצל הקורונה (12.3.2020) אל מוקירי ארז, נאלצנו לבטל את האזכרה ב-12.3.2020 בשעה עשר בבקר, בגלל הקורונה שהחלה לצבור תאוצה, בגלל מזג האוויר הסוער שהיה צפוי ובגלל השבתת הלימודים בב

ימים אחרים, ימים של סגר ובידוד // אביבה מגנום דודתו של ארז

7 שנים בלעדיך ארז (12.3.20) כבר חודשיים כמעט שאנו מזמזמים בזום חוגגים ומתאבלים בזום בין קרבה לריחוק בלי נישוק ובלי חיבוק הרצאות שיעורים ומפגשים מרצים מנחים ומאזינים. ואתמול יום זיכרון. ב20:30 הצטרפתי